משנה: בהמשך לגליון מלפני שבועיים שעסק בפיוטים, כואב ד"ר ארי גייגר את ההתעלמות מהפיוטים האשכנזים שדומה שנשכחו מלב- תגובה לאורי קרוייזר מגליון 282
בהיותי ילד, התפללתי עם אבי בבית כנסת קטן שבו רוב המתפללים היו מבוגרים יחסית. התפילה שם נשאה אופי "גלותי" והתנהלה לרוב בהברה אשכנזית עם ניגונים של חזנים ומיעוט של שירים בתפילה. כילד, אין צורך לומר, לא אהבתי את התפילה הזאת. כשגדלתי החלפתי את בית הכנסת השכונתי בבית הכנסת בסניף בני עקיבא או בבית הכנסת שלידו, שבו היו מתפללים צעירים שהתפללו בסגנון מודרני וארץ ישראלי.
אחד המנהגים ה"גלותיים" שהכי פחות אהבתי בבית הכנסת היו תפילות המוסף בשבתות של ארבע הפרשיות. בשבתות אלה היו אומרים שם את הפיוטים המיוחדים לשבתות אלה המשובצים בחזרת הש"ץ של מוסף. "באיזה עוד בית כנסת אומרים את הקטעים המשעממים האלה שמאריכים כל כך את התפילה?", חשבתי לעצמי, "מדוע איתרע מזלי להתפלל דווקא בבית כנסת כזה?". גם הפיוט "י-ה אלי וגואלי", אותו הקפיד רב בית הכנסת לומר לפני תפילת מוסף של שלש רגלים, נראה לי נלעג וטרחני. אני זוכר את הקושי לשבת בתפילות הארוכות של הימים הנוראים, וכמה הודיתי לא-ל על כך שלפחות לא אומרים אצלנו גם את כל הפיוטים הכתובים באותיות הקטנות.
עברו שנים רבות מאז, והנה לפני מספר שנים, התחלתי להתעניין בפיוט. בשנים האחרונות, במהלך חזרות הש"ץ בתפילות הימים הנוראים, אני אף נוהג לקרוא את הפיוטים הנאמרים בליווי פירוש ואפילו ללמוד את אלה שכבר מזמן לא נאמרים בבתי הכנסיות (אלה עם האותיות הקטנות). כך קרה שבנים האחרונות בכל חג אני מודה מחדש בלבי לאבי על כך שליום הולדתי השמונה קנה לי מחזורים לשלש רגלים ובהם הפיוטים האשכנזים נשכחו מזמן מלב.
כשאומרים את המילה 'פיוט' אצל רבים עולה בראש מיד אסוציאציה לתפילה מזרחית מסולסלת מתובלת בנגינת העוּד והנגן העיוור שהיה פורט על קאנון בתכניות המורשת של ערוץ 1. תפיסה זו התקבעה אולי בגלל המונח 'פייטן', המקבילה הספרדית ל'חזן'. וייתכן כי זו התוצאה לכל שבבתי הכנסת הספרדים לא זנחו עדיין את מורשת האבות היפה של הפיוטים, כפי שעשו האשכנזים. לכן כשקראתי את הטור של אורי קרויזר העוסק (כך הבנתי) בפיוט המזרחי, נחמץ לבי. תהיתי האם הוא יודע שגם כור מחצבתו, המסורת האשכנזית, מלא בפיוטים? יש לדעת כי עד לא מזמן היה מקובל בקהילות האשכנזיות לומר פיוטים רבים, כפי שניתן לראות בסידורים ובמחזורים שמשנה לשנה הולכים ועוברים מן העולם. מי שמכיר את תולדות חכמי אשכנז בימי הביניים יודע כי כמעט ולא היה חכם שלא עסק בדרך זו או אחרת בפיוט; אם בחיבורם או בכתיבת פרשנות עליהם. הפיוטים שהתחברו על ידי החכמים בקהילות השונות היו מקור לגאווה עבור הקהילה וחלק מתעודת הזהות שלה. עצם העובדה שהללו הוכנסו לתוך התפילה (אפילו בברכות קריאת שמע, למרות הוויכוח שהתנהל סביב החלטה זו) מראה את החשיבות שייחסו פוסקי ההלכה לאמירת הפיוטים. הפיוטים היו בעצם תפילות מודרניות, קטעים ששדרגו את התפילה והכניסו בה מימד אקטואלי ואנושי שביטא רחשי הלב ובקשות של המתפללים במקום ובזמן שבו התחברו הפיוטים.
אין לי, חלילה, שום דבר נגד הפיוט המזרחי. זהו עולם שלם של שירה נפלאה עם יתרון מסוים (כך אומרים) על פני הפיוט האשכנזי, בהיותו קל ומובן יותר לקהל הרחב. אך אבוי לנו אם עולם שלם של יצירה רבת שנים ייפול לתהום נשיה. לפנינו אתגר גדול והוא להחיות גם את הפיוט האשכנזי על ידי הכנסתו לסידורים ולמחזורים חדשים; בעריכת ערבי עיון ולימוד בנושא זה; בהעברת שיעורים בבתי הכנסת ועוד. באחד מבתי הכנסת ברעננה ראיתי מנהג יפה: בכל תפילת שחרית של תשעה באב מתפצל המניין לקבוצה שאומרת את הקינות על הסדר, בדרך הרגילה, ולקבוצה אחרת האומרת רק חלק מהקינות בליווי הסבר מקדים של אחד המתפללים. כידוע, הקינות והסליחות נאמרות על ידי רבים כצפצוף הזרזיר, מבלי שמבינים מהם כמעט מילה וכך גם קטעים אחרים בתפילה.
מדברים היום הרבה על הצורך להתחבר לתפילה ולהפוך אותה למשמעותית. אחד האמצעים שיכול לעזור במימוש היעד הזה הוא חידוש היצירה של הפיוט, קרי חיבור תפילות מודרניות ושילובן בתפילה. במקביל ראוי להשקיע מאמצים בהבנת התפילה הנאמרת מדורי דורות. לו היינו מוצאים את הזמן הנכון ללמוד וללמד את אותן תפילות ופיוטים, היה הדבר עוזר לנו לכוון את ליבנו ולהתחבר למה שדובבות שפתינו.
ד"ר ארי גייגר הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן
