פרשת משפטים חושפת את עם ישראל לפירוט של המצוות שהתקבלו בסיני בפרשה הקודמת, והיא מתחילה לעשות כן ממצוות שבין אדם לחברו באמצעות היחס הראוי לעבד, לגר, להורים, לחברים ואף לשונאים ואויבים.
בתוך שלל מצוות אלה אנו נתקלים בשתיים ייחודיות בהם התורה מצווה עלינו להתנהג בצורה מנוגדת לרגש: "כי תפגע שור אויבך… טועה, השב תשיבנו לו" (כ"ג:ד) וכן "כי תראה חמור שנאך רבץ … וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו " (כ"ג:ה).
אמנם מצינו כבר מצוות כמו "לא תחמוד" או "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכן "ואהבת לרעך כמוך" שגם הן קשות ליישום, אולם פה הדבר קשה שבעתיים! כיצד ניתן לצוות על אדם להרגיש או לעשות משהו בניגוד לרגשותיו? איך התורה יכולה לצפות מאתנו לתת סיוע דווקא לאותם אנשים אשר פגעו בנו או רוצים לרעתנו?
מבט על החיים של כולנו מגלה כי גם במציאות אנו נקראים לעיתים לנהוג בצורה המנוגדת לרגשות שלנו. לא פעם אנו נדרשים לכבוש נטיות לב בכדי להתאים לנורמות החברה. לא תמיד נכון לומר מה שחושבים והדוגמאות הן רבות. אולם מעבר לכך, יש משהו בהתנהגות מוסרית חיצונית אשר בסופו של דבר מוביל לשינויים פנימיים. בעניין זה ראוי לציין את ספר החינוך האומר: "טעם המצווה היא ללמד את נפשנו במידת החמלה…והעובר עליה ביטל עשה ומראה בעצמו מידת אכזריות שהיא מידה מכוערת."
חמלה היא לא רק לשור או לחמור אלא גם לשונאינו. אם אני יודע לא רק לכעוס אלא גם לגלות חמלה ורחמים, משהו בתוכי במהלך הזמן עשוי להשתנות.
בחיים היומיומיים אנו נתקלים כל הזמן באנשים שמרגיזים אותנו. לעיתים הם לא רק מרגיזים אלא ממש פוגעים בנו. הם לא מתנהלים לפי אמות המידה שאנו חושבים כראויים. לעיתים הם נראים כמי שדואגים אך ורק לאינטרס האישי הצר שלהם. גם אם אין אנו נוקטים בשום פעולה נגדם, קשה מאד לצפות מאדם להגיע למצב של חמלה מול אנשים שכאלה.
מצד שני החיים של כולנו במעגלים הכי אישיים מלאים בדוגמאות שכאלה: מול הילדים, מול בני הסוג, מול ההורים ועוד. הללו נותנים לנו מידי יום הזדמנויות להבליג, לגלות איפוק ולהתגבר על הכעס, גם כשאנו לא ממש רוצים לעשות זאת. כל אלו מאפשרים לנו להחליט לעשות את הדבר הנכון, גם אם אנו לא ממש חפצים לעשות זאת. לפעמים אנו נדרשים לעשות דברים גם אם "לא בא לנו", גם אם אנחנו "לא מתחברים לזה", גם אם "לא נראה לנו" וגם אם "לא מגיע לו." לעיתים הדבר שנכון לעשותו איננו קשור בצורה שבה אנחנו מרגישים, אלא באמת אבסולוטית.
גם בפסיכולוגיה הגישה הרווחת גורסת כי התמדה במעשה מסויים יכולה הלביא לשינוי תפיסה ואף לשינוי בהרגשה, גם אם בתחילה הדבר נעשה ללא תובנה או הבנה מיוחדת. אדם יכול בהחלט להרגיל את עצמו להתנהגויות עד שיהפכו לחלק טבעי ממנו. כפי שחשיפה להתנהגויות שליליות או אלימות גורמת לאדישות ואטימות לב, כך מן העבר השני חשיפה לחמלה והתמדה במעשים טובים של חמלה יכולה לגרום לאדם להיות רגיש בנפשו ואמפתי כלפי הזולת.
קשה לתורה לצוות עלינו איך עלינו להרגיש. עם זאת, התורה יכולה בהחלט לצוות עלינו איך לנהוג במצבים מסוימים, גם אם התנהגות זו הינה מנוגדת לטבע האדם בכלל ולמה שאנחנו מרגישים בפרט. במידה ונצליח בהתנהגות שלנו להתגבר על רגשותינו, ייתכן ונוכל להניח את ביסודות לבניית חברה טובה יותר.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
