שאלה: החברה המערבית נהנית מאוד מחיים מתירניים. לעומתה הדרכת התורה כובלת את האדם ומעמיסה עליו איסורים רבים. האם אנחנו לא מפספסים את הנאות העולם? למה לנו אסור קצת ליהנות? מה רע בלהיות קצת יוונים..
תשובה: האם התורה באמת רוצה לגזול מאיתנו את האפשרות ליהנות? האם יש מצווה להיות עצובים ומדוכאים? פעמים רבות אנחנו משוכנעים שבגלל עולם ההלכה אנחנו מפספסים את תענוגי העולם הזה. כדי "להצדיק" את המחיר אנחנו "מנחמים" את עצמנו כי האמת היא שבעולם הזה חיינו אינם חיים של הנאה שלמה, אבל בעולם הבא, בעולם האמת, נגלה כי חוסר ההנאה השתלם בטווח הרחוק. מה לעשות שזה אולי נשמע אידילי, אבל המציאות, איך לומר… קצת יותר משכנעת?
ובכן, ראשית דרושה אמונה והכרה בכך שהתורה מדריכה את האדם לחיות חיים משמעותיים ונכונים שהאושר והשמחה הם חלק מובנה מהם. קביעה זו מעלה את השאלה האם חיים מתירניים ללא גבול הם באמת חיים של הנאה שלמה? האם ייתכן שמה שאנו מפרשים הנאה הוא בעצם אשליה?
התשובה לכך מתחילה בגלות הארוכה שיבשה היחס הראוי לחיים. הגמרא במסכת ברכות מבארת כי מזמן שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, כלומר בזמן החורבן מתכנסת האומה היהודית לחיים מצומצמים, חיים שבהם לא ניתן לפתח ולשכלל את כוחותיה של האומה, מה שנותר לאומה הוא ניסיון ארוך לשרוד את המציאות הלא טבעית שבה עם שלם נודד ממקומו ונתון לחסדי האומות בניסיון מתמשך לתקן את קלקולי העבר.
הגלות הארוכה הרגילה אותנו להתבונן על האסטטיקה ועל היופי כזרים לרוח היהדות. נוצרה תפיסה מוטעית לפיה התורה מצמצמת את כוחות האדם ומדלדלת את הנאות החיים. התורה אכן לא מקבלת את הגישה המתירנית שמציבה את ההנאה בתור ערך העומד בפני עצמו, אולם מכאן ועד למחשבה שעונג והנאה זרים לחיי התורה הדרך ארוכה מאוד.
נעיין בדבריו המיוחדים שכתב הסופר משה שמיר לפני 30 שנה : "תרבות החיים בישראל שטופה כולה באופנת המתירנות של המערב, כל מערכות הבידור התקשורת העיתונות אופנות הלבוש בתי השעשועים – בנויים על תרבות של גירויים ושל הליכה על הסף בתחומי האישות והאלימות הגופנית והרוחנית. תכונתו של הגירוי שיש לו תוחלת חיים קצרה ביותר ולעולם באים בעקבותיו גירויים חזקים יותר המנסים להפעיל את היצר לאחר שפגה השפעת קודמיהם, החברה נכנסת כך לסחרחורת של מירוץ תחרות מטורף מי ומה יגרה יותר ירגיז יותר ירעיש יותר".
התורה לא מקבלת את הגישה המתירנית שמציבה את ההנאה בתור ערך העומד בפני עצמו, מפני שהיא מבינה שהצבת ההנאה כערך עליון היא אשליה חסרת בסיס. התורה בהחלט משבחת את ההנאה כערך משמעותי בחיי האדם המאמין כאשר היא משתלבת עם עולם ערכי.
מהפסוק "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" ניתן לחשוב בטעות כי החן והיופי זרים הם לדרכה של תורה ושקר נקראים, אמנם הגר"א מפרש את הפסוק ומבאר כי כוונת הפסוק היא – שקר החן והבל היופי אם הם עומדים בפני עצמם אך אם האישה יראת ה' אזי בחן וביופי היא תתהלל!
בימי החנוכה אנחנו נזכרים בחסד ה' עלינו ומזכירים לעצמינו את התרבות שמציבה את החומר ואת הגירוי כעומדים במרכז החיים, לעומת תרבות שונה שמדגישה את ההנאה כערך מוסף לעולם פנימי.
אשרינו שזכינו להיות קשורים לחכמת ה' המאחדת את העולמות ולא קשורים לחכמת יוון שלא זכתה להבין הנאה אמיתית מהי.
