בפרשת השבוע אנו נתקלים בתופעה מוזרה למדי. במהלך מסע גיוס התרומות למשכן, מתגלה בעיה "חמורה" לכאורה: "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ" (שמות לו, ד-ה).
טענתם של החכמים מעוררת תמיהה, בוודאי בעבור מי שעוסק בגיוס משאבים או משקיעים… כלום יש בעיה בעובדה שתורמים יותר מדי והלא "כל המרבה הרי זה משובח"? משה רבנו משתף פעולה עם דאגת החכמים ומבקש להפסיק את גיוס התרומות: " וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר" (שם ו-ז).
אנו מוצאים תופעה דומה גם בפרשה הקודמת, פרשת כי תשא. גם שם יש ציווי על תרומה, אך שם תרומה מוגבלת בלבד: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (ל, טו). הסיבה לכך שהדל לא ימעיט היא ברורה – כל אחד חייב לתרום ליסודות המשכן, אך מדוע העשיר לא ירבה? העשיר כלל לא ירגיש שהוא תרם למשכן!
על פי חלק גדול של הפרשנים, המשכן הוא למעשה תיקונו של חטא העגל. פרשיות המשכן החוזרות על עצמן מקיפות למעשה את חטא העגל הנמצא במרכזן, בפרשת כי תשא. אחת מהפרשנויות הקלסיות לחטא העגל מופיעה בספר הכוזרי. לשיטת רבי יהודה הלוי, החוטאים בעגל אכן רצו לעבוד את הקב"ה. לאחר שמשה נעלם הם חיפשו אמצעי שדרכו יוכלו להתחבר לשכינה. הם רצו שהוא יהיה בדמות העגל כפי שיהיה במשכן בדמות הכרובים. ובעצם כל טעותם הייתה בכך שעבדו את אלוקים בדרך שהוא לא ציווה ומה שהוביל אותם היה האגו שלהם ולא הרצון "לשם שמיים". נקודת המבחן היא מי במרכז? האם אלוקים במרכז ואנו מקיימים את המשימה שלו או שמא אנו במרכז, ואז אנו משועבדים לאגו, לרגשות ולתאוות שלנו. בלב הבקשה לצרוף את עגל הזהב, עמד האגו כפי שמופיע בפסוק: "קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (לב, א).
זהו המבחן במחצית השקל. מטרת תרומה זו היא לכפר על נפשותיכם". פעמים רבות התרומה טומנת בחובה גם קבלה והתורם מקבל משהו לעצמו מתרומתו, למשל, הכרה תודה ציבורית על תרומתו. אך מטרת מחצית השקל היא לאפשר נתינת תרומה נקייה ללא כל טובת הנאה ופטור ממס ולכן גם העשיר לא ירבה כדי שלא יתגדל על פני האחרים.
כך גם מסביר הרב חרל"פ את עצירתו של מסע גיוס התרומות. משה והחכמים נתקלו במצב מסוכן. העם מתלהב לתרומה, אבל ייתכן שהתלהבות זו נבעת מאש זרה הזהה לזו של חטא העגל: "מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי וחששו שמא נובע זה מתוך התרגשות והתפעלות חומרית, בבחינת אש זרה אשר לא ציווה ה'… וכמו כן חטא העגל היה ע"י שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשיים עצמיים, ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי, ולכן כשראו חכמים שמרבים העם להביא, חששו להתעוררות החומר…" (מי מרום ה').
כשמשה מזהה את הסכנה הוא מחליט לבחון את העם באמצעות עצירת ההתלהבות בשיא. אם האדם עובד את אלוקים, לא תהיה כל בעיה לעצור את ההתלהבות ברגע שמגיע הציווי לכך. ברם, אם אדם משועבד לרגשותיו ולאגו שלו, אין כל סיכוי שיוכל לעצור בשיאה של האקסטזה. "ואולם זאת היתה ההבחנה, שתיכף שבא הציווי להפסיק את ההבאה, מיד – "ויכלא העם מהביא", וזה היה לעד…" (שם). כשהעם הקשיב לציווי באופן מוחלט, הוא הוכיח שהוא הפיק לקחים מחטא העגל.
המסר של הפרשה הוא עמוק ורלוונטי לכולנו. פעמים רבות אנו מנסים לקדם רעיון מסוים בעסק, בחברה או במדינה ב"התלהבות קודש". בדחף החיובי לעשות דברים טובים "לשם שמיים" טמונה גם סכנה גדולה. לעיתים, ההתלהבות עלולה להיות נגועה באגו גדול המייצר הצדקות ורציונליזציות למעשים שליליים ומושחתים, כמו ה מחשבה שהכול נעשה למטרה טובה ומכוונות טהורות. המסר של פרשה זו הוא חשיבותם של הגבולות בעולם של מוסר ועבודת השם. אסור לעולם לחצות את קווי החוק, המוסר והמצווה אף לא "לשם שמיים". מדד להתנהלות מקצועית טהורה ונקייה היא היעד הסופי של התרומה – מי במרכז? האם מחפשים אנו את "תרומת השם" או חלילה את "קום עשה לנו אלהים"? זהו ההבדל הדק שבין כרובים לעגל, בין עבודת השם לעבודה זרה ובין התנהלות מוסרית לשחיתות ציבורית
כותב המאמר הינו: הרב רונן נויבירט, מייסד ונשיא ארגון "ואהבת"א – יהדות נוסח תל אביב"
