פרשתנו, פרשת מצורע, עוסקת באופן נרחב בפרשת צרעת הבית. מדובר בתופעה פלאית שמתקיימת רק בארץ ישראל, (רמב"ן: ויקרא יג מז; ו-יד לד) אנו מבקשים לבחון בקצרה תופעה זו, ואת השלכותיה לימינו.
חז"ל בארו שתופעה זו נועדה לחשוף בפני עם ישראל אוצרות שהוסתרו ע"י הכנענים בקירות הבתים (רש"י יד לד). על דעה זו מקשה הזוה"ק בפרשתנו (ח"ג נ ע"א), שאם זו הסיבה להתפתחות הצרעת, אין מובן מדוע אחרי פירוק הקירות המצורעים ומציאת האוצרות, לא ניתן להשתמש באבנים ובעפר ולהחזירם למקומם.
הזוהר מבאר תופעה זו בהקשר לחנוכת הבית. כאשר הכנענים, עובדי עבודה זרה, היו מסיימים את בניית בתיהם היו עורכים מעין "חנוכת הבית" והיו חונכים ומקדישים את בתיהם לעבודה זרה שלהם. בתים אלה היו נגועים ברוח טומאה, שהשפיעה על יושבי הבית. כאשר הגיעו ישראל לארץ ישראל ביקש הקב"ה, לסמן, באמצעות צרעת הבתים, את הבתים הנגועים בטומאה, לבל יגורו בהם ויושפעו מטומאתם. ועל כן בתים אלה על אבניהם ועפרם היו נהרסים בחלקם או כולם, והיה צורך לבנותם מחדש.
"זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז' יד וראה חגיגה טו א) "וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה יש כנגדה בקליפה" (אוה"ח שמות יא). ועל כן אם בטומאה כך, בקדושה על אחת כמה וכמה. הזוה"ק, ממשיך שם, כאשר אנו בונים בית חדש עלינו לחנוך אותו לקדושה, ולהכריז בפינו שתהיה התורה, עבודת ד' והקדושה שורים בו. בית זה משרה קדושה על היושבים בו.
בעידן הפוסט מודרני יש משמעות מיוחדת למצוות חנוכת הבית. כאשר אין בלעדיות ל"אמת מוחלטת" ולתכנים מקודשים, ו"הכל אמת", ניתן משקל יתר לחיצוניות הקליפתית. וכאשר מדובר על ביתו של האדם ניתן בו משקל יתר למראה החיצוני, לעמידות, לפונקציונאליות, ולנוחיות.
התורה רואה בבית תא יסוד ומסגרת שבה מתהוים החינוך, העברת מורשת האמונה המסורת מדור לדור ע"י "והגדת לבנך", והנחלת התורה מאבות לבנים ע"י "ושננתם לבניך", "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך".
הבית הוא המסד של הקדושה הבא מתוך צניעות. התורה יוצרת חייץ ברור בין המתרחש בתוך הבית, באינטימיות, ובצניעות, לבין המתרחש ברשות הרבים, בפומבי ובהחצנה.
כאשר אדם חונך את ביתו בדברי תורה וקדושה, הוא מבטא בכך את העמדה שהבית החיצוני מהווה רק מסגרת וקליפה. אולם ערכו האמתי נקבע לפי המטרה שלשמה מייעדים את הבית, ולמה שמקדישים אותו. כאשר קובעים את המזוזה שבפתח – קובעים בכך שקיימת דלת, וסינון מבוק,ר בין מה שנכנס הביתה ומה שלא, ובין מה שיוצא החוצה ומה שנשאר בתוכו. זוהי האבחנה בין הקדושה והצניעות המתהווים בבית לבין החשיפה ההמונית שמחוצה לו.
בעידן הפוסט מודרני צריך להזכיר לעצמנו שצרעת הבית מדגישה את משקלו של התוכן הפנימי. ואם הוא נגוע בטומאה, הוא פוגע בקליפה החיצונית, וסופו שגם המראה החיצוני יפגע עד כדי כיעור, ולעיתים אף עד כדי הרקבת הקליפה החיצונית ופרורה לעפר.
אולם יש עוד היבט נוסף, עמוק יותר. בעידן זה מהווה הבית הפרטי של האדם הסמל למקדש האינדיוידואליזם והאישי. הבית הפרטי חשוב יותר מהרוח הקולקטיבית של רשות הרבים. רוח זו נתפסת כמי שכופה אמות מידה כוללניות וחונקת את האמת האינדוידואלית של הפרט. חנוכת הבית לערכי הנצח של התורה והקדושה מהווה איזון בין ערכי הפרט והכלל, כמאמרו המפורסם של מרן הרב קוק זצ"ל (בעו"ר ח"ב עמ' רנ"ד): "שכל הפרטים שבכל אומה ולשון אי אפשר להם שיהיו נכללים בהמוסר הרוחני של עמם אלא אם יהיו עבדי הכלל וכו' "
וב"אורות" (עמ' קמ"ד): "היחס של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל הייחוסים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. וכו'.. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים.
הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין ומרבני 'צהר'
