לפני כשנה, בימים אלו של "בין המיצרים", בהם אנו מציינים את חורבן בית מקדשנו, הוחלט ב'מכון המקדש' בירושלים, לעשות מעשה ולהתחיל להקים את משמרת הכהונה הראשונה מאז חורבן המקדש. החלטה זו איננה סמנטית, אלא נובעת מהכרה כי מדובר בצורך ממשי שיבוא לידי ביטוי ברגע שיתאפשר לחדש את העבודה בהר בית ה'. העמדתה של משמרת כהונה מוכנה לעבודה כרוכה, בין השאר, בהכנתם של בגדי כהונה מתאימים. החלטנו ב"מכון המקדש" להכין 120 ערכות בגדים , וזאת מתוך רצון לשתף את הכהנים במצוה חשובה זו של עשיית הבגדים, כשהכהנים מצידם יהיו שותפים בתשלום עבור הבגדים שיקבלו. בגדים אלו אמורים להיות שמורים בביתם של הכהנים עד לרגע בו תחודש העבודה. או אז ימסרו הכהנים את הבגדים לתרומת הלשכה, שכן, בגדי כהונה הם רכוש הציבור ולא רכוש פרטי. כך, במאמץ משותף, תוקם משמרת הכהונה הראשונה אשר תחל בעז"ה את העבודה במקדש.
בגדי הכהונה נעשים מכספי הציבור שנמסרו להקדש, וכדברי התוספתא (יומא א, יז): "אחד בגדי כהן גדול ואחד בגדי כהן הדיוט באים מתרומת הלשכה". בתורת כהנים (ויקרא טז, ד) למדו זאת מהפסוק "קודש ילבש – שיהיו משל קודש", כלומר מתרומת הלשכה (ר' הלל שם).
עם זאת, מצינו שכהנים עשו בגדי כהונה לעצמם, ועבדו בהם במקדש, וכך מסופר בגמרא (יומא לה, ב): "אמרו עליו על ר' ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה ולובשה ועובד בה עבודת יחיד ומסרה לציבור. אמרו עליו על ר' אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא… ".
מאחר שבגדי הכהונה הופכים בסופו של דבר לרכוש הציבור, וכל כהן יוכל להשתמש בהם, ולאו דווקא הכהן שהוא או אימו הכינו אותם, מדוע אפוא, טרחו האימהות ועמלו לעשות לבניהם בגדי כהונה? הרי בסופו של דבר ייתכן שכהן אחר ילבש את הבגדים הללו במידה והם יתאימו למידתו?
נמצאנו למדים מכאן עד כמה היתה מצווה זו, של הכנת בגדי הכהונה, חביבה על אימהות הכהנים. בעמל עשיית הבגדים נעשו האימהות שותפות בעבודת הכהונה, הן זו של בניהן, והן זו שתיעשה על ידי כהנים אחרים. בגדי הכהונה אינם בגדים סתמיים אלא 'בגדי קודש' המביאים לידי ביטוי את כהונתו של הכהן, כדברי הגמרא (זבחים יז, ב): "כל זמן שבגדיהן עליהן – כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהם – אין כהונתם עליהם". נמצא, איפוא, שהשותפות להכנת הבגדים, היא שותפות מלאה בכל עבודות הכהונה, עבודות המתאפשרות אך ורק על ידי לבישת הבגדים.
הכהן ההדיוט היה לובש ארבעה בגדים: כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט. בגדים אלו עשויים מחוטי פשתן, שכל חוט עשוי משישה חוטים השזורים זה בזה. מיוחד הוא האבנט בהיותו עשוי לא רק מפשתן אלא גם מצמר. על חגורת האבנט העשויה פשתן, היו רוקמים חוטי צמר הצבועים בתכלת, תולעת שני וארגמן (כך הוא האבנט לפי הרמב"ם וכן לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו. לדעת ראשונים אחרים, חוטי הצמר היו משולבים עם חוטי הפשתן בחגורה עצמה, ולא כרקמה עליה).
היה קשה למצוא בארץ מפעל טקסטיל שיסכים להכין חוטי פשתן השזורים משישה חוטים. קושי זה התגלע גם בפניה למפעלי טקסטיל ברחבי העולם. רק מפעל אחד בהודו הסכים להכין חוטים שכאלה. דבר זה היה מפתיע, לאור האמור במשנה במסכת יומא (לד, ב) שם מסופר כי בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים היו בגדי 'הינדויין', כלומר שהפשתן שלהם בא ממדינת אינדיה, הלא היא הודו!
לאחר שהגיעו החוטים ארצה, הם נארגו במכונות חשמליות במפעל לאריגת בדים ביפו. האריגה נעשתה בפיקוח רבנים מ'מכון המקדש', כשהיא נעשית לשם מצוות הכנת בגדי כהונה. גם כאן נתקלו העוסקים במלאכה בבעיות רבות. מכונות האריגה בימינו אינן מותאמות לחוטי פשתן עבים השזורים משישה חוטים. בגלל עובי החוטים היה צורך שאלו יעברו משיחה בשמן פרפין והגמשה בקיטור, בכדי להקל על מלאכת התפירה.
לאחר גמר הכנת הבדים והחוטים, פתח 'מכון המקדש' בית מלאכה לייצור בגדי כהונה ולויה בעיר העתיקה בירושלים, ובמקום מועסקים אומנים ותופרים המתמחים בתפירה ועיצוב בגדים.בית המלאכה נחנך בהשתתפות כהנים תלמידי חכמים ובהם הרב שלמה הכהן ריסקין, רבה של אפרת, והרב נחמן כהנא. הרב ריסקין והרב כהנא היו גם מן הראשונים בדורנו שהזמינו לעצמם בגדי כהונה כמידתם.
יתן ה', שנזכה לסיים את מלאכת הכנת הבגדים, וכמובן לראות כהנים הלובשים אותם בזמן עבודתם במקדש ה' במהרה.
הרב יהושע פרידמן, מכון המקדש- ירושלים
