בכל שנה, בימים אלו של "בין המצרים" אנו נזכרים בדברי חכמים המופיעים בגמרא בנוגע לסיבה בגלל חרבה ירושלים:
"אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים".
הדברים ידועים, אולם עדיין לא ברור כיצד ייתכן שתקופת בית שני המתוארת כמצטיינת ב'גמילות חסדים', דהינו בעזרה לזולת ובתמיכה הדדית, יכולה גם להיות טבולה ב'שנאת חינם'? כיצד ייתכן שלצד העיסוק בתורה ובמצוות תדור גם שנאת חינם? לכאורה הדברים מנוגדים, מה עוד שבמצוות נכללים ציוויים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "לא תיקום ולא תיטור" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך". לא זו בלבד אלא שגם לימוד התורה עצמו, מכוון אותנו לחשיבה רוחנית החושפת את הטוב והאמיתי שבכל דבר. אם כן, כיצד ייתכן שהייתה שנאת חינם?
כל זה נכון, אולם מתברר כי דווקא לימוד התורה, העיסוק במצוות ואף גמילות חסדים יכולים להוביל לשנאת חינם מסוכנת. ההסבר לכך נעוץ באופי הערכי של התורה. דווקא מערכת אידיאליסטית, דווקנית, המעניקה משמעות עמוקה לכל בדל התנהגות, נמצאת בסכנה של פסילת האחר, שלעיתים סוטה (אפילו אם מדובר בעניין פעוט וקל) מהדרך שבה מאמינה הקבוצה. באופן אבסורדי דווקא 'דלדול הרוח' מוביל לפלורליזם שבו הכל אפשרי והכל לגיטימי בתנאי שהוא איננו פוגע בזולת, בבחינת "חיה ותן לחיות".
האם המשוואה הזו נכונה? האם היותו של האדם בעל 'רוח מדולדלת' מאפשרת לו להיות פתוח וסבלן, ואילו היותו של אדם בעל תפיסה אידיאולוגית תהפוך אותו בעל כורחו לקנאי הרואה בכל תזוזה מדרכו, פגיעה עמוקה המצדיקה שנאה ורדיפה?
יתר על כן, לא מובן מדוע מכונה שנאה זו 'שנאת חינם', הרי לשנאה זו יש לכאורה סיבה טובה והצדקה ברורה? המאמין בדרכו שונא את השונה ממנו כיון שהוא פוגע במהות הקיום.
התשובה נעוצה לדעתי בעקרון היסודי של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. עקרון זה נאמר לגבי המחלוקת של חכמים בענייני הלכה. האחד מטמא והשני מטהר, האחד אוסר והשני מתיר. התלמוד קובע, שהגם שהאחד חולק על השני, הרי שדברי החולקים שניהם גם יחד, הינם 'דברי אלוקים חיים'. כיצד ניתן לומר ששתי אמירות סותרות הן אמיתיות?
התשובה היא שהמאמין הוא הראשון שיודע (או לפחות צריך לדעת) כי השגתו האנושית מוגבלת וצרה. אין בכוחו של האדם לקלוט את האמת הגדולה. אנחנו משולים לאותם עיוורים, בבדיחה המפורסמת, שמיששו פיל. האחד טען כי הפיל הוא עמוד רחב וגדול. השני טען שהפיל הוא צינור גמיש וארוך, ואילו השלישי טען שהפיל הוא מניפה גדולה ודקה. כל אחד מהעיוורים צדק, אך טעותם של העיוורים הייתה שכל אחד מהם היה בטוח שמה שהוא קולט הוא חזות הכל.
אם כל אחד מאתנו היה יודע כי הוא ממשש מהווה רק חלק מהפיל, הרי שהכל היה בא על מקומו בשלום. מאמין יודע כי מה שנחשף אל מול עיניו היא תמונה חלקית בלבד. המאמין אמנם נוקט עמדה והוא בעל דעה והוא חי ונושם עבור אמונתו, אולם במקביל עליו להיות קשוב גם לאמת הפנימית של החולק עליו. הוא צריך לדעת כי הצד שכנגד מבטא ניצוץ אחר מאמת הגדולה, כשאת הניצוץ הזה הוא לא קולט, בועד שחברו דווקא כן.
'שנאת חינם', היא שנאה מיותרת, אטומה ושחצנית. 'שנאת חינם' היא השחרת פני היריב הפוליטי במקום לנהל דו שיח מורכב ואינטליגנטי. שנאת חינם מובילה לחורבן כי היא לא מאפשרת ליצור קואליציה עם מי שחולק עליך. שנאת חינם היא בבחינת 'ייקוב הדין את ההר', היא 'הכל או לא כלום', שנאת חינם מובילה לחוסר יכולת לשלב ידיים עבור כל משימה לאומית שהיא. היא מובילה לקנאות והסטת אנרגיה נגד השותף הפוטנציאלי, כשבמקום לתעל אותה נגד האויב האמיתי היא מחלחלת פנימה, בבוז שקט וארסי, וקובעת את מקומה כממלכת הדעה הקדומה ושלטון הסטריאוטיפ.
'שנאת חינם' צריכה להמיר את מקומה ל'הקשבת חינם' ו'דיבור חינם'. רק אלה מאפשרים את יצירתה וחשיפתה של אמת משותפת, פורייה ומקדמת. רק אלה יתקנו את החורבן.
הרב רפי פוירשטין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
