כמעט כל מי שעיניו בראשו רואה את העשייה האדירה של הציבור "הדתי לאומי" על כל גווניו במדינת ישראל. מוסדות חינוך, ישיבות, התיישבות, צבא, מפעלי גמילות חסדים, גרעינים תורניים בישובים רבים, השתלבות בכל מקצועות ומערכות החיים ועוד.
דווקא משום כך, זועקת היא השאלה מדוע השפעתו של ציבור זה כה דלה? מדוע הוא מתקשה להוביל את העם לערכי הקודש? מדוע במינוי רבנים, דיינים, ראשי מועצות ועיריות כמעט ואין לו ביטוי? שאלה זו באה לידי ביטוי בימים בהם רוב עם ישראל עמד נפעם נוכח אנשי גוש קטיף, ענוותנותם, ערכיהם, זיו פניהם, מסירותם, יגיע כפיהם ועוד. מדוע הסתכמה אותה הערה רק בהתפעמות והערצה ולא במעבר לכך?
איך קורה שלמרות שאין מי שלא מזועזע מהטיפול במגורשי גוש קטיף, עדיין רוב המשפחות לא מסודרות כהלכה שלש שנים אחרי?
לענ"ד הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי הציבור הדתי-לאומי איננו באמת "ציבור". אמנם קיימים הרבה אנשים טובים בציונות הדתית, קיימת עשייה רבה ורוח אדירה, אולם עדיין בל כל אחד לעצמו. ישנן הרבה חבורות, אולם אין בינהם דבק מאחד. היכולת להיות משמעותי נגזרת מהיכולת להתלכד כציבור.
כך כותב הרב קוק: "כשם שבגוף אין הקדושה מתקיימת כי אם על ידי קיבוץ כל הכוחות כולם – החומריים והנפשיים, הטובים והרעים ,שרק על ידי הכללות יבוא השלמות, כן אין כנסת ישראל מתעטרת על אדמת הקודש כי אם בכל כוחותיה – בעת ההיא נאום ה' אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם… וכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית…העושין פרות יהיו זקוקין לשאין עושין… ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהיו כולם באגודה אחת , וכן בישראל בהרצאה עד שיהיו כולם באגודה אחת" (הראיה עץ אדר ראש אמיר).
בכל אומה ולשון יש לחיבור ולאיחוד משמעות של עוצמות ותיעול הכוחות וניצולן המלא. בעוד שבכל האומות ציבור הוא אוסף של פרטים המתאגדים לחיים לאומיים מתוך תפיסת חיים תועלתית, הרי שיצירתו המיוחדת של עם ישראל בבחינת "עם זו יצרתי לי" היא יצירה של ציבור. לא מדובר רק באוסף של פרטים, כי אם בחידוש שבו קמה לה חטיבה לאומית אחת שכל הפרטים שבה הם חלק מהופעתה של היצירה הקרויה "ציבור". הבדל מהותי יש בין קרבן שותפים לקרבן ציבור. קרבן שותפים הוא קרבן של אנשים רבים המתאגדים יחדיו לשם הבאת הקרבן. אולם עדיין אם ישאלו מי הביא את הקרבן, התשובה תהיה לפי מספר השותפים בו. קרבן ציבור, לעומת זאת, הוא קרבן שהציבור כולו הוא בעליו.
זהו גם החידוש של עם ישראל כיצירה מהותית שאיננה אוסף של פרטים. בגלות, לעומת זאת, היה עם ישראל כחבורת שותפים ותו לא. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ – בארץ הוא דאיקרי אחד". בגלות כל יהודי וכל עיירה חיה לעצמה, בעוד שבארץ ישראל עלינו לשוב ולחיות כציבור. אין הכוונה לבטל את ייחודיותו של כל פרט ופרט, אולם אסור לנו לבטל את ייחודיותו של ה"ביחד", של הציבוריות הישראלית.
בכדי לחיות כציבור יש להבין שרשות הציבור מונהגת בנפרד. בעוד שבבית הפרטי, בבית הכנסת או במקום העבודה אני מנהיג לעצמי, הרי ש בענייני הציבור חייבת להיות הנהגה המובילה את כולם כאחד. הדבר דורש הכרה כי לא הכל יהיה בדיוק כמו שכל אחד חושב ורוצה. בציבוריות קיים מיצוע של הדעות והרצונות כולם, אולם היא מבטאת שליחות אלוקית שרק בה נהיה עטרת על אדמת הקודש.
הגיע הזמן להניף את דגל הציבוריות. עם ישראל משתוקק לחזות בהתגשמות: "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד". הרצון לשמור על הייחודיות של כל אחד הוא נכון, ולכן ראוי כי כל קהילה תמשיך ותנהל עצמה על פי דרכה הייחודית. אולם יחד עם זאת באותה הבהירות והתוקף נכון והכרח להבין שניהול הציבור הוא לא ניהול שטיבל פרטי. בראייה הציבורית- כללית אי אפשר לעמוד על קוצו של כל שפיץ ייחודי של הפרט.
כיום העשייה הרוחנית והציבורית האדירה שלנו היא בבחינת צו לצו קו לקו זעיר פה זעיר שם. אין היא מופיעה כציבור ואין היא נעשית כציבור ולכן השפעתה כה מועטה. אין אני מדבר על האיחוד הפוליטי (לא שאינו חשוב), אלא בראש וראשונה על חיבור ההנהגה הרוחנית לחשיבה מאוחדת. חשיבה שכזאת חשובה השמעת הקול הערכי של הציבור הדתי לאומי בענייני המדינה ולהופעתו בחיים בכלל ברמה הרוחנית והערכית.
כל עוד ההנהגה הרוחנית של הציבור הדתי לאומי לא תהפוך בעצמה לציבור, הרי שלא יהיה לה מה לבשר לעם ישראל.נתמלא נא ענווה כאותם תושבי גוש קטיף. נתמלא בעוז של שליחות לעמנו בתקופה מיוחדת זו ובכך נחזיר עטרת לעמנו באדמת הקודש.
הרב זאב קרוב הוא ראש ישיבת השומרון, קרנ"ש
