תוחלת החיים האנושית, ההולכת וגדלה במאה שנים האחרונות, יחד עם ההתפתחויות במדעי הרפואה, הביאו לכך שאנשים כיום חיים יותר. מאידך לא תמיד מדובר בחיים בעלי איכות, היות ולא פעם אנשים מבוגרים נדרשים להתמודד עם מחלות ומצבים רפואיים לא פשוטים.
אחת מההשלכות של תופעה ברמה החברתית הזאת היא הצורך (ויש שיאמרו הזכות) של ילדים לטפל בהוריהם המזדקנים. העידן המודרני מקל ומקשה, בעת ובעונה אחת, על תפקידם זה של הילדים. מחד ישנה ההתקדמות טכנולוגית אדירה שהביאה עמה את לחצני המצוקה, הטלפונים הסלולאריים ועוד שכלולים רפואיים, המאפשרים להורה להסתדר גם ללא השגחה צמודה. מאידך, ישנו אורח החיים המודרני על שעות העבודה הארוכות המאפיינים אותו וכן האפשרויות הגיאוגרפיות והתחבורתיות הגורמות לכך שילדים רבים אינם גרים סמוך להוריהם. בעוד שבעבר היה נהוג כי המשפחה הגרעינית תתגורר כולה אחד ליד השני, כיום ביותר ויותר משפחות קיים מצב שבו הורים וילדים מתגוררים לעיתים ביבשות שונות. המרחק הזה לא מגביל רק במקרה בו ההורים זקוקים לטיפול משמעותי של הילדים מבחינה סיעודית, אלא גם במקרים בהם מדובר בצורך כלכלי, חברתי או נפשי. הצורך של הורה בתמיכה מילדיו אינו תלוי גיאוגרפיה או פסיכולוגיה, והוא גם אינו תלוי בטיב מערכת היחסים שהיה לו עם הילד במשך השנים.
מורכבות זו מובילה לעיתים קרובות למבחן במערכות היחסים שבין האחים והמחויבות שלהם, כל אחד לחוד וכולם יחד, להוריהם. הניסיון מלמד כי אין זה מובן מאליו שכל הילדים מתחלקים באופן שווה בטיפול בהורים ובאחריות לנושא. לא כל ילד חש אותה מידה של מחויבות כלפי ההורים, ומכאן שאצל כל ילד ניתן למצוא נכונות שונה לוותר על נוחות והרגלים לטובת ההורים המזדקנים. כאשר מדובר בבן יחיד ברור הדבר כי כל האחריות נופלת עליו, בין אם זהו רצונו ובין אם לאו. במצב שכזה אין הוא יכול לצפות שאחרים יסיעו בידו. אולם כאשר ישנם מספר אחים קיימת ציפייה טבעית אצל כל אחד מהם, כי האחרים יעשו את חלקם בטיפול בהורים.
ציפייה זו היא פעמים רבות מקור לאכזבות גדולות. במשפחות מסוימות הילדים נעדרי תחושת אחריות ולעתים אף תחושה טבעית של הכרת הטוב. אין הם סבורים כי חלה עליהם אחריות מיוחדת בכל הקשור לדאגה להורים. ייתכן והדבר קשור בכעסים גלויים או מודחקים שיש להם על ההורים. ייתכן והם חשים כי ההורים קפחו אותם , או היו עסוקים מידי בכדי לשים לב אליהם ולצרכיהם. במקרים שכאלו עיקר האחריות נופל על חלק או לפעמים רק על אחד מהילדים, אשר מתוקף המציאות מקבל על עצמו את תפקיד "האח הגדול." "אח גדול" יכול להיות כזה גם אם מבחינה כרונולוגית הוא איננו כזה. אדרבה, לא פעם מתברר כי דווקא הילד שנולד אחרון הוא ה"ראשון". אמנם אף אחד אינו מבקש ממנו להיות "האח הגדול", אולם הוא פשוט מבין כי זהו תפקידו. אין הוא רואה בכך עול אלא שליחות. הוא לא מרגיש שהוא עושה משהו מיוחד, אלא דבר מובן מאליו. אין הוא מצפה לכל שכר או להבעת הערכה, שכן מבחינה פנימית הוא חש כי הוא עושה את הדבר הנכון והראוי.
אולם לעתים עלול אותו "אח גדול" לחוש כי אין זה הוגן שכל האחריות תיפול על כתפיו. אחרי הכל גם לו יש חיים, משפחה, בן זוג, ילדים ועבודה. הוא מצפה גם מאחיו לשאת בנטל האחריות. נטל זה הוא ברוב המקרים הרבה מעבר לדרישות של זמן וכסף. טיפול בהורים מזדקנים מצריך גם כוחות נפש משמעותיים. קשה לעמוד לבד מול התסכול, העומס ולפעמים העצב הכרוכים בטיפול שכזה. "אח גדול" שמוצא את עצמו לבד עלול להגיב בכעס ובמרמור כאשר הכל מוטל עליו. הוא אינו מסוגל להבין כיצד בשעת הצורך הכי גדול והכי אמיתי של הורים, חלק מהאחים יכולים להתנכר אליהם כך. "אחים גדולים" שכאלה, גם מצפים ומקווים כי האחים יתעוררו יום אחד, יחכימו ויבינו כי גם עליהם לשאת באחריות. כאמור, פעמים רבות אין הדבר קורה משום שאנשים שלא מכירים מתוך עצמם בתפקידם המוסרי והערכי כלפי ההורים, בדרך כלל גם אינם מסוגלים ללמוד זאת מאחרים המסיתים את תשומת ליבם לכך. כך קורה שפעמים רבות לא נותר ל"אחים הגדולים" ברירה אלא למלא את תפקידים נאמנה, לא מתוך התמרמרות כי אם מתוך אמונה כי הם עושים את הדבר הנכון. עליהם לדעת כי בסופו של יום, הם יוכלו להיות נקיים כלפי עצמם וכלפי קונם. השלמה שכזאת יכולה לנבוע רק מתוך קביעת צו המצפון בתור אמת מידה שאין לה שום קשר למעש או לאי-המעש של האחרים. עליהם לזכור כי כל מה שהם עושים עבור הוריהם, משמש דוגמא חינוכית חיה ומשמעותית לילדיהם. ילד שרואה כיצד ההורה שלו מטפל במסירות, נאמנות ואהבה בסבתא ובסבא, לומד כיצד יהיה עליו לנהוג בבוא העת. הורים היודעים לחנך כך את ילדיהם, רשאים גם לקוות כי לעת זקנה ילדיהם ינהגו בם באותה מידה של חסד.
את כל זה לא יוכל לעשות "האח הגדול" ללא עזרה ותמיכה של בן זוג מפרגן ומבין. פעמים רבות העזרה המוענקת להורה באה על חשבון בן הזוג: זמנו, כספו ותשומת ליבו.
הטיפול בהורים מזדקנים הוא צו מוסרי המוטל על כל הילדים, קטן כגדול. גם אם חלק מהילדים אינם חשים את צו השעה, על שאר הילדים למלא את תפקידם מתוך מחויבות להורים ולמצפונם האישי ללא התחשבנות – בפה או אפילו בלב – עם אלו אשר אינם מבינים את הפקיד הנעלה המוטל עליהם.
ד"ר דניאל גוטליב, הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
