האמת ניתנת להיאמר שמאמר זה נכתב בתחושה עמוקה של קרע פנימי ולב דואב. הימים בהם אנו שרויים הם ימי בין המיצרים, שבהם תשומת הלב מופנית אל המקום הקדוש ביותר – הר הבית.
מחד גיסא, אחד המשפטים השגורים ביותר בפיו של אדם שומר תורה ומצוות הוא זה הנאמר בסוף תפילת העמידה: "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". והנה למרות היותו שגור,בסיסי וממצה את כל השאיפות הרוחניות של העם היהודי לדורותיו, נדמה כי הוא אחד המשפטים היותר בעייתיים בעידן המודרני.ספק גדול בעיני עד כמה אנשים בחברה הדתית כמהים להחזרת עבודת הקרבנות במלוא עוצמתה. כשקוראים בספר התורה את פרשיות ויקרא אני לא רואה את הצבור סביבי מקשיב בערנות מיוחדת או מתמלא ערגה וגעגוע. גם עולם הישיבות המסורתי לא ממש יוצא מגדרו בכדי ללמוד מסכת זבחים או מנחות. אני לא בטוח כמה אנשים מתפעלים או מתמוגגים מנחת כשהם לומדים במסכת פסחים על הכהנים הטבולים עד ברכיהם בדם קרבן הפסח. אינני מוכן להמר על מספרם של האנשים שמוכנים להמיר בפועל את השיר "מראה כהן" (המושר בהתלהבות במוסף של יו"כ) בעבודת כהן גדול בעצמה. עוד לא אמרנו כלום על דיני הטומאה והטהרה… כשאנו עדים איזו מהומה מחולל אוטובוס שבו הפרדת ישיבה בין גברים ונשים, אפשר רק לדמיין את הזעקה שתקום כשיוקצו אוטובוסים נפרדים לטמאים ולטהורים. אני מניח כי מסתמא יהיו גם טמאים "למהדרין" וטמאי "רבנות" וטמאים "ניאו-רפורמים" ועוד כהנה וכהנה.
האם מישהו באמת חושב שבמצב שכזה ניתן לבנות מקדש? האם מישהו מעלה על דעתו כי גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו רק בכדי שנקודת הפתיחה המחודשת תהיה במקרה טוב זהה לזו שבה נטשנו אותו בעל כרחנו, אם לא גרועה בהרבה? האם ניתן לדמיין עולם עם בית מקדש כשמסביב כולם מטילים רפש אי שברעהו, וכל זה בכדי לקיים בגופם ממש את דברי הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית בהם הוא כורך את חורבן הבית ב"צדיקים" שהפכו כל מי שחושב קצת אחרת מהם למין ואפיקורס? האם מישהו חושב שיש בעליה הפגנתית להר הבית בכדי לרומם את העם למדרגת בנין מקדש, בו בזמן שרוב העם רחוק מדברים אלו כרחוק מזרח ממערב. (בהקשר זה ראוי לבדוק כיצד רבנים שהמרו את הוראתהרב שפיראזצ"ל האוסרת לעלות להר הבית, משתמשים בו ובפסקיו לעניין סירוב פקודה ורואים בה את העיקר שעליו עומדת התורה כולה. נוסיף ונשאל האם המתיר לעלות למקום שכל גדולי הדור אסרו לעלות אליו לא ראוי שיקרא גם הוא בשם המכובד "ניאו-רפורמי"?). האם מאן-דהוא חושב שבמצבו הרוחני של עם ישראל יהיה ניתן להסכים על הלכה אחת במקדש? האם יהיה ניתן להסכים על זהות הכהן הגדול? על כשרותו ויחוסו? האם אנו מבינים עד כמה בניין המקדש כורך בתוכו שינוי דרמטי בצורת החשיבה הדתית שלנו? עד כמה אנו, דורנו ומנהיגינו רחוקים מיעד זה מרחק שנות דור?
מאידך גיסא, אינני מכחיש כי אלו בדיוק אותן הטענות שהעלו מתנגדי הציונות כשדברו כנגד העלייה לארץ ישראל. גם הם אמרו כי אין אנו במדרגה הראויה לשיבת ציון ולכן ראוי לחכות לגואל שייקבץ נידחי ישראל. הלוא דברי הרמב"ן בסוף פרשת "אחרי מות" המזהירים מפני חומרת החטא בארץ ישראל, הם הבסיס להתנגדות לכל המפעל הציוני. זאת ועוד: הלוא בטבענו ובאופיינו אנו שייכים לעולם בו אנו מאמינים בהשתדלות ועשייה (מה שמכונה בשם צפייה אקטיבית לישועה) ולא הסתמכות רק על לחסדי שמים. ובאמת הנפש קרועה. אין אנו רוצים להיות פסיביים ,אבל אנחנו גם לא רוצים להיות תלושים ומנותקים מהמציאות בה אנו חיים.
אולם קיים בכל זאת הבדל בין מדינה למקדש, כשמי שחידד את הגדרת הבדלים בין השניים היה הראי"ה קוק בכמה מקומות. ההתעוררות לבנין הארץ תלויה בראש וראשונה בהכרה של העם כי הוא אכן חפץ לכונן את עפרה. זו המשמעות של כסופי העם לציון, וזהו התרגום של מצות התורה לכבוש את הארץ. שונה הדבר כשעוסקים בקודש. כאן לא כל החפץ ליטול יבוא ויטול. גם דוד המלך, הרועה הנאמן לעמו, לא זכה לבנות את המקדש בשל סבות רוחניות שונות שבגללן מנעו הקב"ה מכך. חכמינו אמרו על הבית אותו החריבו צוררינו: "בית חרוב החרבת". חרבן מקדש הוא רק ביטוי חיצוני לחורבן הפנימי שהתחולל בו עוד קודם לכן. גם בנינו של מקדש תלוי בבניה הרוחנית שתקדים את הבניין הפיסי. הללו תלויים בתורה, בחסד ובאהבת חנם.
הרב דוד סתיו, רב העיר שהם, ראש הישיבה הגבוהה בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
