מסוף המאה ה-19 אנו עדים לתופעה הולכת וגוברת שבה מוקד העבודה של אנשים הוא מחוץ לבית. מגמה זו התחזקה במחצית השניה של המאה ה-20 והתפשטותה של התנועה הפמיניסטית. מגמה זו הפרה את האיזון הנכון בין הזמן המוקדש לעבודה לזמן שראוי שיוקדש לבית.
תפיסות חברתיות ופסיכולוגיות שלמות עוסקות בתוצאות ההרסניות של הפרת האיזון בין החוץ לבית. הורים נמצאים פחות ופחות בבית, והמשפחתיות שפעם היוותה ערובה כנגד תחלואות כמו סמים, אלימות ונשירה מבית הספר, הפכה למוצר נדיר ומבוקש.
לכאורה מדובר בדפוס חיים הנובע מתפיסה חברתית, אולם המציאות מלמדת כי לא פעם מדובר בכורח המציאות. המציאות התעסוקתית הנוכחית היא תחרותית ומחייבת את מי שמעוניין להישאר במעגל העבודה להשקיע שעות רבות בעבודה, על מנת לעמוד בציפיות ולהתקדם. המציאות חריפה במיוחד אצל מי שנדרש להעדר מהבית במסגרת עבודתו למשך ימים שלמים כמו אצל אנשי עסקים הנוסעים בתדירות גבוהה לחו"ל או אנשי קבע במערך הלוחם. דילמה זו מורגשת גם אצל אנשים שעיסוקם מחייב "עבודה" גם בשבתות – כמו רבנים, רופאים ואנשים בתחום התיירות. אנשים אלו עובדים בדרך כלל הכי קשה כשכולם בחופש.
דילמה זו מתחדדת במיוחד אצל נשים הנדרשות לגשר בין התפקיד המסורתי שלהן כעקרות בית מחד ומפרנסות מאידך. לא פעם לכל זה מצטרף גם הצורך להגיע למיצוי מקצועי עצמי. אמנם מדברים רבות על שוויון הזדמנויות לנשים, אולם בפועל תפקידיה המסורתיים של האישה מקשים ליישם שוויון זה בפועל. המציאות מלמדת כי נשים, הרבה יותר מגברים, נקרעות בין הרצון להגיע להישגים לרצון לטפל בבית ובילדים. המתח הזה בא לידי ביטוי לפני מספר ימים בכותרת בעיתון: "חופשת הלידה הראשונה בכנסת: ח"כ אנסטסיה מיכאלי ילדה את בנה השמיני".
ההשפעה על ילדים שהוריהם מטפחים קריירות תובעניות מצאה ביטוי בסרט "געגועים לאבא" של יאיר אלעזר, בנו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו). בסרט המרגש בא הבן חשבון עם אביו על שבע השנים הראשונות בחייו, בהן האב נעדר רבות מהבית בשל תפקידו. כאשר סוף סוף השתחרר האב מהצבא, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא מת בפתאומיות כעבור שנתיים בלבד. החוויות המתוארות בסרט, מובאות מנקודת מבטו של ילד קטן שאביו הוא שליח ציבור. זהו ביטוי לתסכול של ילד שלא קבל הזדמנות לפתח קשר עם אביו גם בבגרותו, ואולי כך לראות את השנים הראשונות באור יותר אוהד ופחות מקופח.
אין לי ספק כי אם נערוך משאל בקרב ההורים הקוראים מאמר זה ונשאל אותם מה חשוב יותר: משפחה או קריירה, רובם יאמרו כי המשפחה חשובה יותר. אני גם בטוח שלמרות זאת המציאות אצל רובם לא ממש תואמת את המסקנה. ההתנגשות בין שני ערכים הללו, היא התנגשות בין צרכים שקשה למצוא ביניהם את האיזון הראוי. יחד עם זאת, לעיתים יש אנשים שמחליטים (או נאלצים) לגשר בין שני התחומים. אני מכיר באופן אישי עו"ד המקפיד להיות בביתו בשעות אחה"צ המאוחרות ולקחת חלק פעיל בגידול ילדיו. לעיתים הורים שהתגרשו, ומעוניינים לקיים קשר סדיר עם הילדים שלהם, מפנים את שעות אחה"צ עבור הילדים כמה פעמים בשבוע. כולנו היינו רוצים לעשות זאת. מעטים עושים זאת בפועל.
ישנן סיבות רבות מדוע אנשים עובדים שעות ארוכות. יש אנשים המכורים לעבודה. על פי רוב מדובר בדפוס אישיותי ולא באילוץ מעשי. אלו אנשים שלא עובדים עבור הכסף, כמו בשביל הכוח ותחושת השליטה. הכלל הקובע כי "אוהב כסף לא ישבע כסף" נכון לא פחות כשמדובר בכוח ומעמד. יש אנשים המשקיעים זמן רב בעבודה משום שנוח להם שם יותר מבבית. העבודה היא מקום המפלט שלהם מזוגיות הדורשת תיקון.
אין פתרונות פשוטים לדילמה זו של עבודה מול משפחה, אולם מספיק שכל אחד ואחד יבדוק את סדרי העדיפויות שלו בכדי להבין כיצד יראה המחר. האם בעתיד הוא יסתכל אחורה ויצטער… לכן רצוי כי כל אחד, ללא קשר לעומס העבודה או דרישות התפקיד, יעשה כבר היום את הדרוש בכדי לקבוע זמן קבוע למשפחה. פעמים רבות את מה שאנחנו "מפסידים" בעבודה, אפשר להשלים בהזמנות אחרת. את מה שאנחנו מפסידים עם המשפחה, לרוב לא ניתן להשלים לעולם. שנות הילדות של ילדנו חולפות ללא שוב, ואם לא נמצא עבורם זמן כעת- כשהם זקוקים לנו יותר מכל, ייתכן כי בעתיד הם לא ימצאו זמן עבורנו כשאנו נזדקק להם.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
