איך מחנכים לדרישת המקדש? איך מסבירים לעצמנו ולילדנו חסרון של דבר שמעולם לא היה לנו? הרב אלישע וישליצקי מציע כמה תובנות בדרך אל הגעגוע
עבודה ומנוחה
יש והאדם עסוק בעבודתו, מביא לחמו הביתה ובאה שבת- באה מנוח. ובאמת המפגש עם נשמתו הטהורה, היא התעוררות מחודשת של העצמיות, המטעינה את מצברי הנפש והרוח, ומהווה את "מקור הברכה" ליחיד ולכלל ולכל מה שביניהם.
ועבודה שבלב- מה יהא עליה? מה תהה מנוחתה? את זאת האירו חכמי האמת בהגדירם את "לעובדו בכל לבבכם" (דברים יא) – איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה" (מדרש ספרי שם). אבל במיוחד בשנים האחרונות נדמה שהתפילה היא זרימה והתחברות והזדהות האישית, ומדוע נקרא לה "עבודה"?
חיים עם תלונות
דברים אלו של חז"ל על התפילה מבוססים על דמותו של דניאל, כאשר הושלך לגוב האריות, בעקבות "עבירה" על תקנון מלכות פרס שאסרה במשך חודש שלם על תפילה לאלוקים (דניאל פרק ו). דניאל נתפס כשהוא מתפלל לאחר שהחלונות בביתו היו פתוחים לכל עבר. ולכאורה לא מובן מדוע נהג כך דניאל? הרי אם היה מתפלל בבית מוגף תריסים ומופשל וילונות לא היה נתפס…
פשט הכתובים מבאר כי הסיבה בשלה החלונות בביתו של דניאל היו פתוחים היו בכדי לכוון לירושלים. מכאן אנו רואים כי חייו של דניאל היו קשורים לתפילתו, ואלה וגם זו, שאבו את כוחם מהקשר לירושלים. וזאת כבר עבודה גדולה לחבר את מה שנראה היום לא פעם קרוע וסותר; ליצור קשר וגשר אמיתיים בין החיים הפרטיים, העכשוויים המבטאים שכבה מסוימת בנפש לבין חיי האומה לארצה, חיי המדינה והציבור המתגלים בעיר הקדש והמקדש.
פתיחויות
פתיחת החלון בביתו של דניאל, ועבודת הלב המחברת שלו, יכולים להיות עבורנו כיום אתגר גדול. אתגר זה דורש פתיחות אמיתית ולתת לייחודיות שלנו לגעת בעולם רחב, כללי, אשר אינו מתחיל, נגמר ונמדד רק על פי מבטנו היחסי ותפיסתנו הסובייקטיבית. רמז לדבר יכול אדם מישראל למצוא אם יעמוד במהלך חודש הרמדאן במשך חמש דקות באחד מימי השישי בפתח שער יפו בירושלים. באותה עת יראה מאות אלפי ערבים הולכים אל הר הבית, עולים לרגל. יראה את מבטם, את הברק בעיניים, את הנחישות במסעם אל המקום שבתת-מודע שלהם, השליטה בו היא בעצם השליטה בעולם. ומה יש שם? לא בורסה, לא אולפני ערוץ 2, לא בנק ישראל, לא יד אליהו, לא הבימה, לא בית ידיעות אחרונות.
ומה כן? אדמה ואבנים, ותו לא.
ונחנו מה? האם נפתח חלון בנפש אל המקום אשר יבחר ה'?
תלפיות
לפי פירושו של "אור שמח" נקראת עיר הקודש והמקדש בשם "תלפיות", כי הקדושה שבמקום נוצרת מכך שכל פיות פונות אליו. מקום שמאחד ומחבר את כל הגוונים שבישראל, שהו המקום המקודש ביותר לאומה בארצה עם מדינתה.
לא קל הוא החיבור. לא בא הוא לטשטש או להסתיר הבדלים, לחפות על ליקויים או למנוע ביקורת נוקבת ואמיתית. דומה הוא לאותו מסע שבו היו "כאיש אחד בלב אחד", לעומת למעלה מארבעים מסעות וחניות שבהם הייתה מחלוקת. אשר על כן, המקדש הוא גולת הכותרת של האחדות שבישראל, על הערבות ההדדית של גילוי המכנה המשותף האלוקי- "אשר בחר בנו מכל העמים".
דווקא בימים אלו לקראת יום גוש קטיף החל בז' מנחם-אב, מן הראוי לזכור ולא לשכוח את הטעון תיקון בסוגיות אלה, אם חפצים אנו באמת לפתוח את החלון על עבר "קרבה אל נפשי גאלה".
חלקים בלי חילוקים
מי שהוא שמח בחלקו הוא העשיר, כך למדנו ר' שמעון בן זומא בפרקי הדרכתו המוסרית-נפשית- רוחנית במסכת אבות (פרק ב). כלומר: להיות חלק מיוחד, אבל לא כמו מי שכלוא במחנק הפרטיות והאנוכיות, אלא כמי שמשוחרר בטהרה ומחובר אל הציבור כולו. לא לבוא בדרישות תיקון אל אחרים, אלא אדרבה, להתרכז בעבודה הגדולה שבנפש הפרטית, המשפחתית, החברתית, הקהילתית והלאומית.
אלו נדרשים מתוך ההבנה כי בית המקדש הוא נקודת החיים של העצמיות הישראלית, ושלבי בנייתו כרוכים בטהרת הנפש ומידותיה. הללו יוצרים דחיפה קדימה למצוא באדם ובזולתו כיצד אלה ישלימו את אלה. כיצד נאהב את האמת והשלום גם יחד, ומהו החופש האמיתי אותו תחולל פתיחת החלון של הכיסופים לקיים את "לשכנו תדרשו" (דברים יב), ולחבר את "המקום אשר יבחר ה'" אל "מכל שבטיכם". הבה נתרכז בבירור ההשלמות של החלקים יחד מתוך השתלמות של כל חלק בעבודת טיהור הנפש והרוח, ופחות בבחישה בכל החילוקים ובהעצמתם שיש לבדוק האם "לא השטן הוא זה המרק בניהם" (יערות דבש על "לשם שמיים")
לחזור אל בורות המים
כך גם מדרבן הנביא ירמיהו את ישראל, כפי קריאתנו את הפטרת פרשת "מטות-מסעי", בתביעתו לחזור אל הבורות של מקור מים חיים, ולא לפזול יותר אל הבורות הנשברים אשר לא יכילו המים. אם נצליח להיפתח כלפי משימות האמת האלוקית הנטועות בנו, נוכל לקיים בדרך העולה בית-אל את "איש לרעהו יעזורו ולאביו יאמר חזק". כך נשוב אל עצמיותנו (אורות התשובה ט"ו) במהלך האמונה המצמיחה כוחות חיים לחיבור אמיתי של כלל ישראל אל מקור החיים והחזרת השכינה לציון.
הרב אלישע וישליצקי, ירושלים
