משנה: הרב אורי סדן עושה סדר במנהגים, ההלכות, ההיתרים והאיסורים הקשורים לאחד הנושאים המורכבים והרגישים בעולם ההלכה
בכל שאלה המגיעה בפנינו עלינו לבחון ראשית כל מהי תמונת המצב ההלכתית כפי שמשתקפת מהעובדות ומהדעות ההלכתיות השונות, מהגמרא דרך והראשונים ועד האחרונים. רק לאחר מכן עלינו להתחשב בשיקולים ציבוריים, רוחניים, מוסריים וכו'. גם כאשר מתגלות מחלוקות בין הפוסקים עלינו לבחון היכן נמצאת המחלוקת בתחום ההלכתי הצרוף או בתחומים הנלווים. אם הדברים נכונים בשאלות פרטיות הנוגעות לתחום האישי הדבר נכון שבעתיים בשאלה זו הנוגעת כמעט בכל אחד מהתחומים שהזכרנו.
השאלה ההלכתית: על כל הפוסקים מוסכם כי למקום בו היו העזרות והמקדש אסור להיכנס אפילו לאחר טבילה שכן כולנו טמאי מתים. כמו כן מוסכם על כל הפוסקים כי מן הבחינה העקרונית מותר למי שטבל כדין להיכנס למקומות בהר הבית בהם לא היו ממוקמים ההיכל והעזרות (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ז ה"ז). מכאן שהשאלה ההלכתית שנידונה בפוסקים היא האם ניתן להגדיר בדיוק מהם מקומות אלו אליהם מותר להיכנס. בשאלה זו חייבים לומר כי גם אם נתחשב בכל השיטות המקובלות, אלו הרואות בכיפת הסלע את מקום קודש הקדשים (רדב"ז ח"ב תרצא, הרב זלמן קורן בספרו "חצרות בית ה'", ועוד) ומאידך אלו הרואות בה את מקום המזבח (הרב גורן בספרו "הר הבית"), הרי שישנו מרחב מספיק בתחומי הר הבית שעליו ניתן לומר כמעט בוודאות כי הוא מותר בכניסה אחרי טבילה כדין.
מסקנה זו דורשת בחינה של שלשה תחומים: התחום הציבורי, התחום הרוחני-אישי והתחום הרוחני-לאומי.
בתחום הציבורי: שאלת העלייה להר הבית היא בעלת משמעות ציבורית החורגת מגבולות ההלכה האישית משתי בחינות הפוכות. האחת קשורה בפוסקים הסוברים כי עליה להר הבית מחזקת את אחיזת העם היהודי ומדינת ישראל בהר, ולכן יש לה דין "כיבוש" ולכן מצדדים בעליה להר. מאידך ישנם פוסקים אחרים, ובכללם הרבנות הראשית לישראל לדורותיה, החוששת שהיתר עליה להר עלול להוביל לחילול קדושת המקום בידי אנשים שלא יטבלו כראוי או שיכנסו למקומות האסורים בכניסה. חששות אלה הביאו לאיסור גורף בבחינת "עלות להר ונגוע בקצהו".
בתחום הרוחני- אישי: כל מי שעלה להר הבית בעבר מספר על תחושה של רוממות רוח ודרישת קירבת א-לקים גדולה בהיכנסו למקום ממנו לא זזה שכינה. בטבילה בברכה שלפני העלייה להר מספרים העולים על התרגשות עד דמעות. ומאידך חש העולה גם את נוראות החורבן בראותו את השועלים המהלכים בין חורבות הבית, בעוד היהודים העולים נתונים למעקב צמוד שמא ממלמלים הם פסוקי תפילה. אנשי הווקף מתנהגים כבעלי הבית ממש. "עבד כי ימלוך… ואשה כי תירש גבירתה" (משלי ל').
אולם כניסה למקום שכינה אינה אמורה להיות כרוכה רק בהתרוממות רוח אלא גם בתביעה מוסרית גבוהה ביותר: "מי יעלה להר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". העליה להר מחייבת חשבון נפש מקדים האם האדם מסוגל לעמוד בתביעת הטהרה הפנימית הנדרשת ממנו. האם הוא נקי כפים ובר לבב? בנימה אישית אוסיף כי גם לי לצערי עדיין אין תשובה נחרצת על שאלה זו.
בתחום הרוחני הלאומי: שנינו בסנהדרין (כ:): "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה". מכך שהרמב"ם פוסק את העניין להלכה, הסיק הרב צבי יהודה הכהן קוק (שיחות הרצ"י פרקי משיח) כי הסדר מעכב ועד שלא יבוא המשיח אין מקום להקמת ביהמ"ק. בעקבות דברים אלו נמנעים חלק מתלמידיו של הרצי"ה מעליה להר הבית מתוך תפישה כי ההתעסקות עם עניינו של המקדש מוקדמת היא מדי, ועד שלא יבוא משיח אין לנו עניין עם הרמת המקדש או עם מקומו (הרב אבינר "שנה בשנה" תשמו). כנגדם טוענים העולים בטהרה להר, ובהם ראשי ישיבות ותלמידי חכמים גדולים, כי הסיוע הא-לוקי הדרוש לבניית בית המקדש, אינו סותר את הדרישה מאיתנו להתקרב עד כמה שניתן ו"בהר ה' יראה", יראה ה' וישלים את מעשינו ויראנו בבנינו וישמחנו בתיקונו.
הרב אורי סדן, בית המדרש הקהילתי בשהם ומרבני 'צהר'
