משנה: יש עניין אחד שעליו קשה לדבר במסגרת הכמיהה למקדש: הקרבת הקרבנות. הרב ברוך אפרתי חושב כי דווקא לדור סטרילי כשלנו שמתקשה לקבל את רעיון הקרבנות ברמה המוסרית, הקרבנות יכולים לעשות רק טוב.
בספר ויקרא כולו, וגם במהלך פרשיות שלמות בספר במדבר, אנו קוראים על הקרבת הקרבנות. קשה לנו
כיום להבין כיצד שחיטת בעל חיים מקרבת את האדם לאלוקיו, או הופכת אותו לאדם טוב ומוסרי יותר.
כשמדובר בבע"ח, העידן המודרני דווקא דוגל בגישה הפוכה. אנו ממעטים מאד לעסוק כיום בהכנת בשר לאכילה. אם אימותנו או סבתותנו עוד היו קונות עוף חי ועורכות אותו על השולחן, מנקות, ממליחות ומדיחות, הרי שכיום אנו פוגשים את הבשר ארוז, נקי, מוכשר וסטרילי באריזת פלסטיק. ריחוק זה רק מעצים את הקושי בהבנה כיצד שחיטה יכולה להביא להתעלות רוחנית. זהו עניין המנוגד לחלוטין להומאניות ולאינטלקט הסטרילי של האדם המודרני.
מתח זה, בין ציווי התורה להקריב קרבן לחוויה הקשה של השחיטה, הובילה את גדולי ישראל בכל הדורות לתת טעמים בשאלה כיצד הקרבן מרומם את נפש האדם. הגדיל לעשות הרמב"ם שפירש כי הקרבנות הם צורך לתת לעם את ה"אתנן" הדרוש לו בעבודת האל, כשלקרבנות עצמם אין ערך אמיתי (מורה נבוכים ח"ג פל"ב). הרמב"ם טוען כי עבודת הקרבנות היא כולה בדיעבד. הקרבנות נוצרו בעקבות המדרגה הנמוכה של העם שהיה רגיל בכך שהקרבה היא חלק מעבודת האלוקים. במילים אחרות" הקב"ה מצווה על הקרבנות לא כערך, אלא מתוך הבנה והתחשבות בצורך הפרימיטיבי של העם באותו הזמן.
דברי הרמב"ם הללו קשים ביותר, ולו משום שהאווירה העולה מפסוקי הקרבנות בתורה רחוקה מלשדר סוג של בדיעבד. הקרבנות והציווי עליהם נתפסים ונמסרים כעניין של לכתחילה. זאת ועוד: גם הרמב"ם עצמו פוסק להלכה כי הקרבת הקרבנות הם דבר מחייב גם כיום.
גם הרמב"ן (ויקרא פ"א פסוק ט) תוקף את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, ומוכיח בעליל מהתורה כי הקרבנות אינם צורך אלא ערך לכתחילה. יחד עם זאת, גם הוא נמנע מלתת הסבר אחר לשאלה כיצד הקרבת קרבן גורמת להתעלות. הרמב"ן מסתפק באמירה לפיה בתורת הסוד יש הדבר מפורש, אולם העניין סודי וגדול.
מעניינת, מבחינה זו, ראייתו העמוקה של הראי"ה קוק המסביר כי שחיטת בעל החיים לשם קרבן, באה לבטא את ההתעלות והרוממות של כל חלקי האישיות. הרב קוק מסביר כי בכל הדתות מצינו בחינה של רוממות המוסר הרוחני והמחשבה האינטלקטואלית.
ההוכחה לכך היא שגם בזמנים ובמקומות האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית, היו אינטלקטואלים ומוסריים שבמקביל לכך שיתפו פעולה או נתנו גושפנקה מוסרית לשחיתות.
הקרבן,מבחינה זו, בא לדעת הרב קוק להראות ולהזכיר כי אנו מעלים ומקדשים את כל הכוחות באדם, גם אלו הבהמיים. הדם, העור, תאוות אכילת הבשר, כל אלה אינם אויבי הקודש, אלא חלק מטבעו של האדם הנדרש לעילוי ועידון גם בצדדים אלו. הדרך לעשות זאת היא לא בהדחקה או מלחמה בצד הבהמי שבאדם, אלא בקידושו.
עבודה זו נעשית דווקא במקדש, אומר הראי"ה. במקום הכי אינטלקטואלי שבו יושבים חכמי הסנהדרין ונשמעים ניגוני הנבל העדינים של דוד. דווקא בבית מקדש שכזה, אפשר לקדש גם את הבשר ולא רק את הרוח.
כמדומני שדווקא בעולם המודרני, העיסוק בקרבנות יכול לתת לנו רווח נוסף וגדול מאוד. אנו רגילים להבין, לסווג ולקטלג כל דבר בחיינו היצרניים- המודרניים. הרופא מבין מהי הבעיה הרפואית, המתכנת מבין כיצד לגרום למחשב להפעיל את התוכנה, המנהיג המדיני מבין בפישור מצבה של המדינה, ההורים מבינים (או לפחות משתדלים להבין) מה עובר על הילד.
תורת הקרבנות באה לעולם המאורגן הזה עם חידוש גדול בנוגע למוסר. בעוד העולם הסטרילי שלנו נותן למוסר קונוטציה ספציפית ביותר, התורה מחדשת כי גם הקרבת קרבן יכולה לרומם את האדם ברמה הרוחנית. על השאלה כיצד, אנו איננו יודעים לענות. דווקא משום כך: דע שאינך יודע את הכל!
העיסוק בנושאים כמו הקרבנות שבהם סימני השאלה רבים יותר מסימני הקריאה, הוא ערך גדול. דווקא חוסר הבנתנו היא זו המאפשרת לנו למנף את המבוכה לכלי לצמיחה יומיומית.
מבחינה זו אנו קרואים ע"י אלוקים להקריב את שכלנו. הקרבן המודרני הוא קרבנן השכל, האינטלקט. האמירה שאנו מוכנים לקבל גם את מה שאיננו מבינים, הוא ערך גדול בפני עצמו.
המבוכה לא לעולם תשאר. אנו עוד נבין. אולם עד אז, הבה ניקח את המבוכה כערך לחיינו הוודאיים מדי. הבה נבחן את ערכינו ויסודות קיומנו, ולא נזרום עם הודאות שחוסמת אותנו בנקודות המבוכה.
הרב ברוך אפרתי הוא רב קהילת 'זית רענן' באפרת
