וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' (במדבר ל,ב).
פתיחתה של פרשת מטות אינה שגרתית, שכן בדרך כלל מתואר הציווי האלוקי לפני מסירת הדברים לעם על ידי משה, ועל כך מעיר הרשב"ם בתחילת הפרשה: "נשאלתי לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?"
הרשב"ם מציע לקשר בין הפסוק הפותח את פרשתנו לבין הפסוקים החותמים את פרשה פנחס: "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר (כט,לט – ל,א)
פרשת הקורבנות החותמת את פרשת פנחס, פותחת בציווי אלוקי מפורש הדורש הבאת קורבנות במהלך המועדים והחגים. לאחר סקירה מפורטת של קורבנות החובה פונה משה אל העם להביא את כל הנדרים והנדבות. אמנם נדרים ונדבות, הם קרבנות שאינם תלויים בזמן או במועד, אולם עדיין חלה חובה שלא לאחר את הבאתן לזמן רב לאחר הנדר: 'כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹקֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא'. חז"ל קבעו שלושה רגלים מעת קבלת הנדר ע"מ לקיימו, ולכן בימים שכל ישראל מביאים קורבנות חובה ועולים לירושלים ניתנת להם הזדמנות לפרוע את החוב ולהביא למקדש גם נדרים ונדבות. לפי הסברו של הרשב"ם, פרשת מטות היא המשך ישיר לפרשת הקרבנות שבפרשת פנחס, ומכאן שהפסוק הראשון בפרשת מטות אינו פותח סוגיה חדשה, אלא הוא המשך ישיר לציווי האלוקי על פרשת הקורבנות.
למרות הסבר זה ניתן להבחין בשוני סגנוני בפסוק הפתיחה: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. לדעת רוב הפרשנים משה פונה תחילה לנשיאים -לראשי המטות, על מנת שילמדו לאחר מכן את בני ישראל. פרשה זו נאמרה תחילה לדיינים, שהם המופקדים להתיר את הנדרים ולכן הם צריכים ללמוד את ההלכות לעומק ולאחר מכן למסור אותן לעם. לכן מעדיף משה לפנות לעם ישראל באמצעות מנהיגיו. יתר על כן: מתן סמכות לראשי המטות בהתרת הנדר מציב אותם במרכז ההשפעה על חיי אדם מישראל. על מנת לאשר, לחייב או להתיר את הנדר מחויבים ראשי העם להטות אוזן קשבת לעולמו האינטימי של האדם הנודר. בעתות משבר ומצוקה , פונים אנשים רבים לדיינים ומפקידים בידיהם פרטים אינטימיים מחייהם האישיים. הדיינים פועלים בשקול דעת רחב כלשונה של המשנה במסכת חגיגה (א,ח): 'היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו'. כלומר, מכיוון שההלכות הקשורות בהתרת נדרים אין להן בסיס מפורש בתורה, ניתן לדיין שיקול דעת נרחב בהתרת הנדר תוך שימוש בכלים של מסורת הפסיקה.
מסר אקטואלי ושונה ניתן ללמוד מדרשתו של רבי אהרון מטשרנוביל על פסוק זה וכך לשונו: "להורות שעל ראשי המטות להטות תמיד אוזן קשבת לבני ישראל, להאזין מה מדברים אודותם בקרב העם". לדברי הרבי מטשרנוביל מוטלת חובה גדולה מוטלת על המנהיג לא רק להיות קשוב לצאן מרעיתו, אלא גם להרגיש את תחושותיו ולהיות ער לדופק החיים הציבורי הנוגע לתפקודם הם.
מכאן ברור מדוע דווקא פרשת נדרים זכתה לפתיחה מיוחדת שכזאת, שבה משה פונה לראשי המטות ולאחר מכן לבני ישראל. היסוד של פרשת נדרים היא החובה המוטלת על האדם לקיים את הנדר, ולציית באופן מוחלט להבטחה שלקח על עצמו. עמוד התווך של פרשת נדרים הוא הציווי: " לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". היינו: אם נדרת והתחייבת, הרי שעליך לקיים הכל עד הפרט האחרון. מנהיג צריך לראות בהבטחותיו מעין 'נדר', דבור שאסור לחללו.
בדרך כלל, שורשו של התסכול הציבורי הוא באי קיום ההבטחות. מנהיג חייב לממש את הבטחותיו ולכל הפחות להתנצל בשעה שאינו מסוגל לקיימן. כאשר מנהיגים (ראשי המטות) אינם עומדים בדבורם, אל לנו לצפות מהעם שיעמוד בדבורו ויקיים את נדרו. פרשת נדרים היא פתיחה למלחמת מדיין והיא מדגישה כי התנאי לניצחון הוא מנהיגות ישרה היודעת לעמוד בדבורה ומקריבה את עצמה למען העם ואינה מסתפקת רק בקורבנות חובה, אלא מקריבה גם נדרים ונדבות מתוך יושר ואמינות. השפעה זו מחלחלת אף למנהיגים אחרים – ההורים. כל אדם המקים משפחה הופך למנהיג. קיום הבטחות במשפחה הוא אתגר לא פשוט. זהירות מיוחדת נדרשת בקיום הבטחות לילדנו כפי שאומרת הגמרא בסוכה מו ע"ב: 'ואמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה' (פירוש: לא יאמר אדם לתינוק (ילד) אתן לך מתנה ולא נותן לו, שבזה הוא מלמד את הילד לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר"). הורים שלא מקיימים הבטחות פוגעים בסמכותם והשפעתם הולכת וקטנה.
זו גם הסיבה בגללה אמר החכם מכל אדם: 'טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם' אבל אם נדרת תעמוד בדבורך. הפסוק שפותח את פרשתנו מלמד אותנו, שאמת צומחת מראשי המטות ומחלחלת לבני ישראל. האמת היא ערך חינוכי, שמונחל לילדים מתוך דוגמא אישית של ההורים היודעים לעמוד בדבורם.
הרב מאיר נהוראי הוא רב מושב משואות יצחק ומרבני 'צהר'
