המתכון היהודי עתיק היומין להפסקת עישון, דיאטה ושאר התמכרויות נמצא שחור על גבי כתוב בפרשת השבוע שלנו. האדם שנודר/נשבע כי לא יעשן יותר או לא יאכל מאכלים עתירי שומן, מחיל על עצמו הלכה למעשה איסור הלכתי של ממש לעשן או לאכול מאכלים עתירי שומן. כשם שאסור לו לחלל שבת או לאכול חזיר, מאותו רגע אסור לו גם לעשן הנדר מרחיב את תחולת המצוות לתחומים המעיקים והמטרידים שכוח הרצון כושל בהם באופן סידרתי.
אם בחולשות עסקינן, הרי שהאדם יכול למנות חולשות רבות נוספות ולחשק באמצעות הנדר והשבועה את רצונו הרופס. אדם יכול גם להשתמש בנדר ובשבועה על מנת לבטא את רגש התודה שלו על נס שאירע לו, הינצלות מאסון פוטנציאלי, או כל דבר אחר, כשביטוי הרגש נעשה באמצעות חקיקת חוק דתי (נדר) שיחייב אותו. זה נשמע נפלא ואפילו דמוקרטי, שהרי המעטפת ההלכתית המחייבת נוצרת רק מתוך רצונו החופשי של האדם, וזאת בניגוד למשל, לדיני כשרות למשל, שם התורה קובעת את התוכן של ההלכה וגם את המסגרת.
הנדר נראה כה רב עוצמה שלא ברור מדוע רבי נתן מבקר במסכת נדרים בביקורת קשה את השימוש בנדרים. רבי נתן קובע כי אדם הנודר נדר כאילו בנה 'במה'. עם הכניסה לארץ וירושתה נאסר על בני ישראל לבנות 'במות' פרטיות והם נדרשו להביא את קרבנותיהם למשכן ואחר כך לבית המקדש. רבי נתן, מתנגד איפה ליצירת 'חוקים פרטיים' באמצעות הנדר, ומשווה אותם לבניית במה פרטית, וזאת על אף שהדבר מתאפשר על ידי התורה. רבי נתן איננו היחיד שהביע את התנגדותו לנדרים ולשבועות, ושנאלת השאלה מדוע בעצם?
הסבר לכך שמעתי מאבי מורי, פרופ' פוירשטין הגורס כך: האדם שמשתמש בכלי של הנדר או השבועה מוותר למעשה על חירות הרצון שלו, ובמילים אחרות: הוא מתקשה להתמודד עם חופש הבחירה.
ספרו הקלאסי של אריך פרום 'מנוס מחופש' מתאר כיצד תרבויות שלימות מעדיפות משטר דיקטטורי על פני משטר דמוקרטי כיון שהם מתקשות להתמודד עם חופש הרצון והבחירה. החופש מאיים ועלול להקרין חוסר יציבות. עדיף להיות עבד ממושמע בסביבה בטוחה ומוגנת מלהיות בן חורין מטולטל ומאוים. התורה אפשרה את הנדר והשבועה, כמו שהיא אפשרה את העבדות, אך היא למעשה התנגדה להם וניסתה לצמצם אותם ככל האפשר. האדם נדרש להתמודד עם חולשותיו, התמכרויותיו ושאיפותיו באמצעות רצון חופשי.
לדעת אבי מורי, זו גם הסיבה בגללה את היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, יום הסליחה השנתי, אנו פותחים באמירת 'כל נדרי'. 'כל נדרי' הינה למעשה התרת נדרים קולקטיבית. הקהילה כולה מבקשת לבטל את נדריה, ולהתחיל דף חדש. לכאורה ישנן בעיות קשות יותר מנדרים, אולם האמת היא שלא ניתן להשתנות ולפתוח דף חדש כל עוד לא החזרנו לעצמנו את חופש הרצון. אין אדם בלי רצון חופשי, ואין אנושות בלי חופש בחירה.
ייתכן שהאדם יפסיק לעשן תוך שימוש בנדר או שבועה. יכול להיות שהוא יפחית כך 20 קילו ממשקלו, אולם במקביל הוא גם יקטין את אנושיותו ואת עוצמת הרצון שבו. הוא יהפוך לנכה-נפש, ולדברים אלה יש כמובן השלכות רחבות יותר מאשר עישון או דיאטה.
אדם יכול וצריך לעטוף את עצמו בחומות מגינות בתחומים שונים. חומה שכזו יכולה להיות 'דעה מוקדמת'. יש אנשים שאינני מקשיב להם, כיון שהם פסולים לחלוטין בעיני. זאת דרך נהדרת למניעת התמודדות, אך במקביל זהו גם ויתור על הבחירה החופשית. הרגלים, מהווים גם הם מעין חסמי-רצון. "אני לא רגיל בכך, אני לא מסוגל" – כל אלה הם חסמי בחירה המונעים מאיתנו התמודדות אמיתית, עם החדש, עם המאתגר. צריך 'לעשות כושר' בתחום של הרצון הפנימי, העצמאי שלנו. יש לנו כושר עמידה, יש לנו כושר החלטה, הבה נכיר בכך וננהג כאנשים חופשיים.
הרב רפי פוירשטין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
