בני שבט גד ובני שבט ראובן שמים לב לכך שעבר הירדן הוא מקום מתאים להם. זוהי אמנם לא הארץ המובטחת, כאן לא ישכון עם ישראל, אבל מצד שני: מה לא עושים בשביל הצלחה כלכלית? בשביל לשבת טוב? סוף סוף מדובר כאן בחקלאים מצליחים מאד, משבטים עשירים: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, והנה המקום מקום מקנה" (במדבר לב, א). די ברור מדוע קשה לעמוד בפיתוי.
הדו שיח בין בני שבט גד וראובן למשה רבנו מתנהל בשני מישורים. האחד קשור בהמשך השותפות ובנטילת אחריות לאומית, והמשני קשור בסדרי עדיפות בחינוך ובחיי משפחה.
במסגרת הנושא הראשון של שותפות ונטילת אחריות לאומית, אומרים כך בני השבטים למשה: "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, …יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (שם ד- ה). מפשט הפסוקים עולה כי למיטב הבנתם של בני שבט גד ושבט ראובן הישיבה בארץ היא עניין אישי- שבטי, וממילא אם נמצא סידור טוב יותר, אפשר ואולי אף כדאי לאמץ אותו, גם אם מדובר על מגורים בקרבת הארץ ולא ממש בה. ארץ ישראל או מדינת העם היהודי של אז, לתפיסתם, היא מסגרת למימוש הצלחות אישיות או שבטיות, ולא מעבר לכך. מבחינתם הכל נמדד בהתאם לתועלת וליעילות הכלכלית. אין נשיאה בעול הלאומי, אין אחריות ושותפות עם השבטים האחרים. שכל אחד יסתדר לבד.
מכאן ניתן להבין את תגובתו החריפה של משה: "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?" (שם ו). לא זו בלבד אלא שמשה אף מצביע על בני השבטים המבקשים לנחול מעבר לירדן כממשיכי דרכם של הדור שנסחף אחרי קו החשיבה של המרגלים: "כה עשו אבותיכם בשלחי אתם מקדש ברנע לראות את הארץ… והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים" (שם ח-טו). ההשוואה נגזרת מכך שגם שם שקלו המרגלים שיקולים אישיים של מעמד ותפקיד, והם גם הצליחו לשכנע את העם שהכניסה לארץ תפגע בנוחות האישית.
לשמע תוכחתו של משה, מצהירים בני שבטי גד וראובן כי הם מקבלים את הדברים ומבטיחים כי הם ישאו בעול יחד עם כולם. במילים אחרות: הם יכנסו לארץ וילחמו, ורק אח"כ יחזרו למקום אותו הם מבקשים בעבר הירדן: "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל… לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (שם יז-יח). בני השבטים לא מותרים על הרעיון המקורי להתיישב בעבר הירדן, אולם מצהירים על נאמנותם לרעיון הערבות ההדדית ועל נכונותם להלחם עם כולם.
אולם כשעל שולחן הדיונים עולה הנושא השני של סדרי עדיפות בחינוך ובחיי משפחה, נחשף לו דבר מה נוסף בנוגע לתפיסת עולמם: "ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו" (שם טז). בני גד וראובן מבהירים כי הדאגה לעסקים היא בראש: "גדרות צאן נבנה למקננו פה", כשרק במעגל השני יבנו "ערים לטפנו". על כך הסביר רש"י (שם): "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם".
תשובתו של משה לבני השבטים קוראת גם לנו לא להתבלבל. ישנם סדרי עדיפות ערכיים בעולם. פרנסה, קריירה, מעמד, כל אלו הם דברים חשובים, אולם מדובר באמצעים ולא במטרה. המשפחה, חינוך הילדים, הקשר שלהם לארץ ולעם והמגורים יחד עם כולם, חשובים יותר. זהו העיקר. ואכן מפשט הפסוקים נראה כי בני השבטים הבינו את העניין שכן לאחר ששבו והבטיחו כי יכנסו וילחמו עם כולם, הם דברו בסדר נכון: "טפנו, נשינו, מקננו וכל בהמתנו, יהיו שם בערי הגלעד" (שם כו).
כאמור, על עצם הישיבה בעבר הירדן, בני ראובן וגד לא ויתרו, ולימים, הם גם נפגעו מכך: "בני גד ובני ראובן שהיו עשירים, והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם, וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים… ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם" (במדבר רבה פרשה כב, ז). ללמדנו, שלא הכול נמדד בכסף, בקריירה ובהישגים כלכליים. עולם הערכים הלאומיים, החינוכיים, המשפחתיים והקהילתיים קודם לרכוש ולמעמד. יש מחיר לניתוק מהעם מהארץ ולחיבה היתרה לכסף. אסור לנו להחליף בין אמצעי למטרה, בין ערך לבין צורך.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
