אבא של רעייתי הוא חקלאי. כבר עשרות שנים שהוא בכל בוקר יוצא לשדה בכדי לפתוח או לסגור השקיה, לפרוס טפטוף, לקלטר, לרסס. הוא חי את דופק החיים של הטבע יותר חזק מרובנו. הוא מכיר את האדמה מקרוב. הוא לרוב יודע לומר אם, מתי ואיך ירד הגשם, וכשזה האחרון אכן מגיע ויורד הוא מתמלא במצב רוח טוב.
ייתכן וחותני לא יאהב את מה שאני עומד לכתוב כאן. אני מניח כך משום ששמיטה היא "תיק כבד" לכל חקלאי, בפרט לכאלה שעיקר פרנסתם באה להם מהעיסוק בעבודת האדמה. אם לא די בחוסר הוודאות שהשמיטה מביאה בכנפיה לציבור החקלאים, הרי ש"המסחרה" הנלווית לעניין מצד גופי כשרות שונים (לא משנה כרגע מי, מה הנסיבות והאם הם צודקים או לא), רק הופכים אותה למאוסה עוד יותר. כששמיטה הופכת ממצווה לביזנס (שמגלגל הרבה מאוד כספים) , איך לומר…זה לא ממש עושה חשק.
כל ההקדמה הזאת היא לקראת תיאור התחושות עמם אני מסתובב בבטן מאז קראנו את פרשיות "בהר" ו"בחוקותי", לפני יותר מחודשיים. כל מחציתו הראשונה של פרק כ"ה בספר ויקרא עוסקת בדיני השמיטה והיובל. שם גם מופיעה השאלה הידועה: "וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו?", ומנגד תשובתה של התורה: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא, כה, כ-כא).
בשבוע שלאחר מכן קראנו בפרשת "בחוקותי" מהו המחיר שתגבה אי שמירת השמיטה: "ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויבכם. אז תשבת הארץ ותרצה את שבתותיה, כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (שם, כו, לג- לה).
אינני יודע מדוע, אולם מעולם לא נגעו בי הפסוקים הללו כפי שהם הלמו בי השנה. חזרתי חזור וקרא, והרגשתי שכל אות, כל מאמר וכל איום מופנה כלפינו. אני חש כך משום שבזמן שאנו מדיינים, עושים חילוקים, מניחים הנחות ומתפלפלים בענייני השמיטה והדרכים השונות "להתגבר" עליה, האדמה מתחתינו בוערת. ידידי היקר, המשורר אליעז כהן, נוהג לומר על ארץ ישראל, בסוג של פרפראזה על ספרו של הרצל "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה), כי היא "על-תנאי לנד". יש לה נשמה לאדמה הזאת. יש לה צרכים, תביעות ורצונות, והיא צריכה לשבות את שבתותיה, וכשלא נותנים לה את המנוחה לה היא זכאית, היא תובעת אותה בדרכים הכואבות ביותר; בלי הנחות ובלי קיצורי דרך.
יהיו שיאמרו כי יש משהו מאוד לא פוליטיקלי-קורקט ואפילו הזוי בלכתוב מאמר שאיננו מפרגן לרעיון "היתר המכירה" בעלון של רבני 'צהר', מה גם שאף אני השתדלתי השנה להדיר עצמי מחנויות שהירקות הנמכרים בהן הם מיבול נוכרי, תוך שאני מעדיף באופן ברור את הירקות של "אוצר הארץ" ו"היתר המכירה". מצד שני, אני מוצא את עצמי בשבועות האחרונים מתחרפן בכל פעם מחדש, כשבנסיעותי לגולן וממנו אני רואה את הטרקטורים חורשים את שדות עמק יזרעאל, את המקלטרות ההפוכות את אדמת עמק בית שאן ואת חבילות התבואה והקש הנערמות בשדות דרום רמת הגולן. המציאות ידועה וכך גם האילוצים, אבל הלב בוכה בכל פעם מחדש כשהוא רואה איך השמיטה מחוללת בזמן הווה. למציאות הזאת יש כאמור מחיר, והוא יגבה ללא הנחות וללא הבנות על ציר הזמן. כך אני לפחות מאמין ומרגיש.
אני חוזר אל הפסוקים
השאלה "מה נאכל בשנה השביעית" מעולם לא חדלה להיות רלוונטית. היא שבה אל פתחינו בכל שמיטה, אולם מצד שני, האם אנו רשאים לשאול אותה באותה עוצמה וחרדה כמו יהודים לפני 500 שנה? לפני 1000 שנה? לפני 2000 שנה? האם בעידן שבו פרחים שנקטפו בשעה שמונה בבוקר בישראל נמכרים בשווקי פריז ואמסטרדם בשעה ארבע אחה"צ של אותו יום, שום דבר לא השתנה? האם באמת הברירה היא רק בין "יבול נוכרי" שמגיע מהמרצחים בעזה לבין "היתר המכירה"? האם אנו שחיים בעידן מתועש ומשוכלל כ"כ שפיתח אפשרויות יבוא, איסום, הנדוס מזון ואחסון שלא שיערום אבותינו, זכאים לשאול בהתרסה "מה נאכל בשנה השביעית"? האם "היתר המכירה" הוא באמת הכרח המציאות או סתם עניין של נוחות? תשובה חלקית לכך קיבלתי לפני מספר שבועות כשנתקלתי באחת מרשתות השיווק החרדיות (שכאמור בהן אינני קונה ירקות) בשקיות של גזרים שעליהן מצוין כי הם יובאו מהולנד…
גם מפעל "אוצר הארץ" שהחל לפעול בשמיטה האחרונה, מוכיח כי ישנם פתרונות חדשים וטובים יותר. הבעיה העיקרית הייתה ונותרה שבירת מטה לחמם של החקלאים, ולצידה בעיות נוספות כמו החשש מפני השתלטות ערבים על שטחים שינטשו בשנת השמיטה. התחושה היא כי לו ידעו החקלאים כי הם יכולים לשבות מעבודתם למשך שנה שלמה ועדיין להיות בטוחים מבחינה כלכלית, הכול היה נראה אחרת.
פתרונות שכאלה יכולים לצמוח רק ברמה הממלכתית, וכאן עוד חזון למועד. מצד שני, אמנם לא עלינו המלאכה לגמור, אך האם אנו בני-חורין להיבטל ממנה? כפי שצמחו אצלנו פתרונות דוגמת "אוצר הארץ", ראוי כי לקראת השמיטה הבאה עלינו לטובה תקום מסגרת שתאפשר לפחות לחקלאים המעוניינים בכך, לקיים את הפסוק "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" במלואו וכפשוטו.
איתמר מור, ערוך עלון השבת
