עסקת חילופי השבויים שהתקיימה בשבוע שעבר עם החיזבאללה הייתה דרמה אנושית בין המשפחות אשר נפגעו על ידי סמיר קונטאר בשנת 1979 לבין המשפחות של שני החיילים החטופים. מדובר בדילמה אנושית קשה אם להעדיף את הצורך של שלוש משפחות הנרצחים להשאיר את סמיר קונטאר מאחורי סורג ובריח, או לשלם כמעט כל מחיר על מנת לקבל חזרה את החטופים – חיים או מתים – ובכך לזכות בוודאות בנוגע לגורלם לאחר שנתיים של תקוות ואכזבות.
מנקודת מבט אנושית, קשה היה לאזרח מן השורה להחליט מה נכון יותר בסוגיה זו. ברמה הרגשית כולם צודקים, וזאת למרות המצב בו המזור לעגמת הנפש של קבוצה אחת של משפחות באה על חשבון שלוות הנפש של קבוצה אחרת.
דילמה זו פותחת צהר קטן להתמודדות של משפחות עם אובדן, במיוחד כשאר האובדן נושא אופי לאומי. התמודדות מוצלחת עם אובדן מחייבת תחושה של צדק או משמעות לצד תחושה של ידיעה או וודאות. עם אובדן לא ניתן להשלים לגמרי. אמנם אומרים כי הזמן מרפא כל פצע, אבל במציאות הדבר מורכב בהרבה. קל למשפחות להתמודד עם אובדן אם הם יכולות להגיע לתחושה של משמעות סביבו, כלומר לידיעה כי בן המשפחה לא נפטר "סתם." אמנם בסופו של יום, אין לכאורה הבדל באובדן של משפחה בקרב לאובדן שנובע מתאונת דרכים. אולם יחד עם זאת, אנו מנחמים את עצמנו בכך כשהאובדן מתרחש תוך עיסוק במלאכה קדושה לעומת איבוד חיים סתמי שלעיתים אף היה יכול להימנע. נדמה כי קל קצת יותר לחיות עם האובדן מהסוג הראשון.
משפחות גם נותנות משמעות לאובדנים על ידי הקמת מפעלים לזכרם של יקירם בצורה המבטאת משהו מהאופי ומהאישיות של זה שאיננו. ההנצחה מאפשרת יציאה מהפסיביות של תחושת הקורבנות לאקטיביות של מי שמסוגל להגיע לשליטה בחיים תוך היפוך הרע לטוב. כאשר משפחות מצליחות להקים מפעל, הן לפחות אינן צריכות להתמודד עם תחושת חוסר האונים ועם הפחד שזכרונו של הנופל יישכח.
צורך נוסף של המשפחות היא הוודאות וידיעת כל הפרטים. הידיעה אמנם אינה משנה את המציאות המרה, אולם היא מספקת מידה מסוימת של שליטה למשפחה שכבר איננה צריכה לחיות בחוסר וודאות לגבי מה שקרה. חשוב מאוד לתת לאנשים במצבי לחץ כמה שיותר מידע. יש לכך השפעה פסיכולוגית משמעותית מאוד.
קל לנו לנהל "דיוני סלון" על מידת התבונה שבעסקת החליפין אולם בסופו של דבר, עלינו להודות על כך שאין אנו נמצאים במקומם של אלו אשר צריכים לקבל את ההחלטות הקשות הללו או במקומן של המשפחות הנאלצות להתמודד עם הכאב יום יום. לעולם לא נוכל לדעת בדיוק מה עובר על משפחות אלו ועד כמה ההתמודדות הפרטית שלהן עם האובדן שונה או דומה להתמודדות הציבורית. כל שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולנהוג במרב הרגישות והתמיכה כלפיהן.
אין דרך לרפא את הכאב ואין דרך להחזיר את אלו שכבר אינם. גם אם הציבור הישראלי חלוק בדעתו בנוגע לעסקה, עדיין יכולות כל המשפחות המעורבות להתנחם נחמה פורתא מהידיעה שכל המשפחות בישראל עומדות לימינן וכואבות – ולו לרגע קט – את כאבם על אובדן יקיריהם.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה.
