משנה: אברהם העברי נקרא כך משום שהוא מעבר אחד של הנהר, וכל השאר מהעבר האחר. האם הפרדה זו מחייבת אותנו כבניו להתבדל לגמרי מאומות העולם? האמנם אנו מעבר האחר של הנהר, או אולי עוד חלק בתצרף של הכפר הגלובאלי? האם זה בכלל בסדר? הרב שרלו עונה
"בן ארבעים ושמונה שנה הכיר (אברהם) את בוראו" (בראשית רבה מו,ב) – כדרכם של מדרשי חז"ל מדובר בפרשנות עמוקה לפשוטו של מקרא. אברהם אבינו נולד בשנת 1948 שנים לבריאת העולם, כפי שעולה מחישוב השנים בשתי הפרשות הראשונות בתורה. מגדל בבל אירע בשנת 1996 לבריאת העולם, כי שעולה מדברי חז"ל על הפסוק "ושם אחיו פלג" המובאים גם ברש"י. מכאן עולה שהיה בן 48 שנים במגדל בבל, ובדרך אחרת: חז"ל קובעים כי חווית מגדל בבל היא שהביאה את אברהם אבינו לאמונה. נראה כי כוונתם מלמדת על השאלות שריבוי הלשונות והתרבויות יוצר, ועל החיפוש אחר הייחוד העולה מתוך הריבוי. סופו של דבר הוא בהתייצבות אברהם "העברי" – כל העולם מעבר אחד ואברהם אבינו מעבר אחר.
מתוך הבחנה והבדלה זו עדיין מוטלת החובה לברר מה טיב היחסים שנוצרו לאחר ההבדלה וההפרדה שבין אברהם לשאר העולם? האם משמעותה ביטול אחדות המין האנושי שמקורה ביצירת בני האדם כולם ממקור אחד הוא אדם הראשון ? האם מדובר מעתה והלאה ביחסי שנאה מתמידים בין המובלדים? האם יש מקום לקשר, לברית, להזנה הדדית, לדיאלוג ? שאלה רחבה זו עולה כמובן ממכלול עצום של מקורות לאורך הדורות כולם. בזעיר אנפין ניתן להציבה דרך פרשת השבוע "לך לך" עצמה. שכן בפרשה זו אנו מוצאים יחסים שונים בין אברהם ופרעה, אברהם ולוט, אברהם ומלך סדום, אברהם ובעלי בריתו ענר אשכול וממרא, אברהם וארבעת המלכים. אם נוסיף את הפרשה הבאה יעלו גם יחסי אברהם ואנשי סדום; אברהם ואבימלך, ועוד.
בעיון ראשוני לא נוכל למצוא עיקרון משותף למערכת יחסים בין אברהם לגויי הארץ. העולה מתוך הפסוקים מלמד כי ישנן תבניות שונות ומגוונות – ממלחמה ועד לברית, מנתק ועד לקביעת גבולות והסכמה הדדית. נראה אפוא כי מעל הכתובים המכחישים זה את זה, עומד כתוב שלישי שהוא יסוד הכל והוא כי למרות ההבדלה, גם הגויים נמדדים לפי העיקרון המהותי של צדיק ורשע, תום לב וניקיון כפיים, ברית או עוינות. לא זו בלבד, אלא שהכנענים זוכים לנחול בארץ ואנחנו נאלצים לגלות למצרים "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". התורה תובעת תביעות מוסריות ותרבותיות מהאנושות כולה, הארץ מקיאה את מי שאינו מתנהג כראוי בפלטרין של מלך ("ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם"), ולכן אנו קושרים עצמנו ומנהלים מערכת מסועפת עם גויים שהם מתוקנים בנימוסים והולכים בדרכי ישרים.
אין אנו מוצאים אצל אברהם אבינו את שנאת הגוי חס ושלום. להפך, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". במקביל, אין אנו מוצאים אצל אברהם אבינו את אהבת האויב חס ושלום. להפך, הוא נאבק ברע ומתקרב אל הטוב. הכל בעינו הטובה של אברהם אבינו. הוא מהווה לנו מורה דרך גם כיום. בד בבד עם ההבחנה והבידול שבין האומה הישראלית ובין מי שאינו משתייך לה אנו נתבעים ללכת בדרכי אבות. הליכה זו משמעה התקשרות עם אותם עמים המחפשים את היושר והאתיקה, את החסד ואת הצדק, דווקא מתוך האמונה העמוקה כי כולנו בני אב אחד נחנו, וכולנו נבראנו בצלם אלוקים בו נברא אדם הראשון שהוא מקור האנושות כולה. כאמור, אין קביעה גורפת בדבר היחס הראוי בין ישראל ובין אומות העולם, אלא תביעה מתמדת לבחינה ולבדיקה האם מדובר בקשר אמיתי נכון ונאמן, או שמדובר במקור רשעה. במקום בו אנו מוצאים את החתירה לטוב – אנו שותפים בו, ושמחים על הקשר שנוצר בין אומות העולם ובינינו; במקום בו מדובר בעוול וברשע אנו נלחמים נגדו, אולם בד בבד גם לא רוצים בהשמדתו כשם שאברהם אבינו נלחם על צדיקי סדום.
זו עוד משמעות עמוקה להליכה בדרכי אבות. כמה אנו צריכים להימנע מסכנת השנאה הבידול והפילוג, ולהתרחק מהבוז והזלזול באותם צדדים טובים שיש באומות העולם; כמה אנו צריכים להימנע מסכנת טשטוש ייחודו של עם ישראל והתקשרות עם רשעי אומות העולם. זו אפוא עבודה מתמדת, והקריאה בשם ד' בעולם כולו היא המשך דרכו של אברהם אבינו, שהבחין בין אומות שונות, ולימדנו כי הדבר הקובע הוא הצדקה והמשפט.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
