בפרשת השבוע שלנו אנו נתקלים לראשונה באנשי סדום, שהבור העמוק של השחיתות והרוע אליו הגיעו הפך אותם למשל וביטוי מאז ועד היום. לאחר המריבה בין רועי אברהם ולוט, לוט בוחר את סדום ואת כל כיכר הירדן כמקום מושבו, ועל כך אומר הכתוב : "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד".
מה היה בעצם פשעם של אנשי סדום? יחזקאל הנביא מלמדנו כך: 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲווֹן סְדוֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה'.
מדברי הנביא עולה כי המאפיין העיקרי של סדום היה הניתוק החברתי. בסדום שרר שפע רב ועושר גדול שהביא לשלווה וחיים נוחים, אולם כל העושר הזה נותר רק בתחומה של סדום. עושרה של סדום מתואר בפרשתנו, כשהעוני והמחסור ששרר בערים השכנות כלל לא עניין את אנשי סדום. בסדום שררה הפרדה ברורה ברמה המעמדית, הכלכלית והרעיונית. מי שבפנים- בפנים, ומי שבחוץ זאת הבעיה שלו. מי שלא שפר עליו מזלו, מי שהחיים המרו לו, יאלץ להתמודד לבד.
בפרשתנו אנו פוגשים גם את הדוגמא ההפוכה לחלוטין לסדום בדמותו של אברהםאבינו, איש החסד, שאוהלו פתוח לכל עבר והוא מקרב אליו את הכל בבחינת "ואת הרכוש אשר רכשו". גם בסדום ישנה הכנסת אורחים אולם מסוג אחר לגמרי. כל זר שנכנס לסדום, כל אדם שאיננו מוכר, מיד נחקר לעומק בכדי לעמוד על טיבו ועד כמה הוא מסכן את עושרה של העיר.
שני מציאויות הפוכות אלה, של סדום מכאן ואברהם מכאן, יפגשו בפרשת השבוע הבאה בתמונה סוריאליסטית לחלוטין שבה אברהם עומד ומבקש ללמד סנגוריה על אנשי סדום, ולמנוע את הענשתם בידי הקב"ה. אברהם מנהל עם הקב"ה מו"מ שבמבט ראשון נראה הזוי לחלוטין, על מספר הצדיקים שאולי ישנם בסדום שבזכותם ימחל לכל אנשי העיר: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אליי עשו, כלה, ואם לא אדעה". הנה הקב"ה שהכל גלוי וידוע לפניו ועליו נאמר כי "אין נסתר מנגד עיניך ואין שכחה לפני כסא כבודך", שולח מלאכים בכדי לבדוק את הנעשה בסדום. השאלה המתבקשת היא כמובן לשם מה? הלא הפסוקים עצמם מעידים כי צעקת סדום ועמורה עלתה השמיימה. גם ה' עצמו אומר זאת לאברהם: "זעקתם כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד"? מדוע, אם כן לא משמיד הקב"ה את סדום כבר בפשרתנו, מיד כשנתמלאה סאתם? בשביל מה לחכות? ומדוע אברהם מנסה ללמד עליהם זכות?
הרמב"ן מסביר כי הקב"ה העדיף להמתין בדין בכדי ללמד את אברהם את דרכי ה' בעולם. ההמתנה נועדה להודיע לאברהם שעדיין לא נגמר דינם של אנשי סדום, וכי עדיין ניתן לבקש עליהם רחמים. אולם גם לפי הסבר זה, לא ברור מהו המסר החינוכי אותו רוצה הקב"ה ללמד את אברהם בעצם ההמתנה והשהיית משפטם של אנשי סדום.
על שאלה זו עונה הרד"ק כך: "נכתב זה ללמד לבני אדם שלא ימהרו במשפטם. שהרי האל אמר לראות ואמר: 'ואראה'. ועניין הראייה להתבונן במעשה ההוא אם יש דרך לפוטרם מן העונש, כאדם שנושא ונותן בדין. ובזה פתח לאברהם דרך".
לפי הרד"ק המסר החינוכי אותו מבקש הקב"ה להעביר לאברהם הוא שגם אנשים כמו אנשי סדום לא מענישים מיד. קודם צריך לבדוק האם אכן הם ראויים לעונש, ורק כאשר מתבררת חובתם ושאין שום דרך לפטרם מן העונש, רק אז הקב"ה מעניש. אברהם, הקשוב לדברי ה', מבין שבכך פתח לו הקב"ה פתח "להתמקח" ולנסות ולטעון לזכותם של אנשי סדום שדינם עוד לא נגמר. אברהם שמבין זאת, "מעיז" להתווכח עם הקב"ה על מספר הצדיקים שאולי יש בעיר (50 צדיקים, 40, וכו'), וכל זאת במגמה לפטרם מן העונש. במהלך זה רצה הקב"ה ללמד את בני האדם "שלא ימהרו במשפטם".
פעמים רבות יוצא לנו לשפוט אנשים אחרים מהר מדי. אנו סבורים, ולפעמים אפילו משוכנעים, שהם התנהגו בצורה מסוימת, עשו את מה שעשו ואמרו את מה שאמרו, משום שאנו מייחסים להם כוונות לא טובות. אנו כ"כ בטוחים בכך דווקא משום שאנו מכירים אותם משכבר הימים. אמנם פעמים רבות אנו צודקים אולם יש פעמים בהם אנו דווקא לא. על אף ההיכרות המוקדמת, לא תמיד הפרשנות שאנו נותנים למציאות היא הבלעדית והקולעת ביותר שניתן להעלות על הדעת. אמנם קל מאוד לשפוט אחרים ולפרש מעשים של אנשים אחרים לכף חובה, אולם החכמה היותר גדולה שאותה מלמד הקב"ה לאברהם, היא לא למהר ולשפוט. אפילו את סדום הרשעה, שחטאה גלוי וידוע לפני הכל, אין הקב"ה ממהר לשפוט.
אפשר שלכך רומז הכתוב שבו מסביר הקב"ה מספר מדוע הוא מספר לאברהם על מה הוא מתכוון לעשות אנשי סדום במילים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט". ה"צדקה" איננה אלא הימנעות משפיטה מוקדמת ומהירה. קודם יש צדקה, רק לאחר מכן מגיע המשפט. רק אחרי הבירור והווידוא שאכן ראוי אותו אדם למשפט, והוא נמצא חייב, הוא נענש. לפני כן יש רק צדקה. עמדה זו צריכה להיות עמדת הפתיחה שלנו כלפי כל אדם, כל תופעה, כל מציאות. מהמעגלים הקרובים של חברים, שכנים, בני הזוג והילדים, ועד לאנשים רחוקים וזרים שבהם אנו נפגשים במהלך חיינו. לא לשפוט ע"ס החיצוניות. קודם כל להקדים צדקה ולהימנע משיפוט מהיר ומקטלג, גם כשחושבים שאנו צודקים וכבר יודעים את הכל, שכן זו היא דרך ה', לעשות צדקה ומשפט.
הרב דוד בן זזון הוא רב קיבוץ עין צורים ומרבני 'צהר'
