משנה: זימבבואה, יש מקום כזה, ויש גם מי שבוחר לצאת לשם לשליחות עם משפחתו לקהילה יהודית קטנה וגוועת. הרב דוד אלימה ומשפחתו חזרו מהשליחות לפני מספר חודשיפ והוא מספר על לבטים, החלטות לא פשוטות ועל חוויות הקשורות בהפסקות חשמל, מים זורמים אחת לכמה ימים והכנת אוכל ע"ג מדורות. לך לך לזימבבואה.
כיתוב לתמונה: הרב אלימה עם כמה מחברי הקהילה
NO POWER (כלומר אין חשמל) זהו משפט שכנראה התאים לתקופת בריאת העולם ולא למאה ה-21, אך משום מה הוא חלק בלתי נפרד ממגורים במדינה כמו זימבבווה, והחיים ללא חשמל היו החלק הקל בשליחות שלנו.
כשממכון "עמיאל-שטראוס" להכשרת רבנים הציעו לנו לצאת לשליחות כרב קהילה יהודית בזימבבואה, חשבתי שמדובר בבדיחה. ספרתי לאשתי שקבלנו הצעה "אבל אין לי מושג איפה המקום הזה", אמרתי לה. האמת היא שעד לאותו רגע זימבבואה נשמעה לי כמו מקום לא אמיתי שמשתמשים בו בבדיחות. רעייתי ואני קיימנו שיחה ארוכה בנושא. סיבות רבות ישנן מדוע לצאת לשליחות, אבל על פניו זימבבווה לא ענתה על אף אחת מהן!
אז החלטנו לצאת ולראות את המקום, ללמוד על החיים באפריקה ולהכיר את הקהילה. יצאנו בחששות כבדים כאצלי לפחות מתרקמת ההבנה כי זהו אך ורק ביקור. אלא שהביקור הותיר בנו רשמים כה חיוביים ועזים, עד שנאלצתי להודות כי נכבשתי בידי אנשי הקהילה המקומית.
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", אנו קוראים השבת בפרשה על הניסיון של אברהם אבינו. אם היה זה הניסיון שלי- הרי שלא עמדתי בו. בניגוד לאברהם שלא שאל שאלות, אני ביקשתי לראות את המקום לפני שאני יוצא לדרך. אברהם נקרא העברי מפני שכל העולם עמד מצד אחד ואברהם מצידו השני. אמנם גם שליחות בזימבבווה דומה מאוד לתיאור הנ"ל, ולכן אני גם מוצא סיבות מקלות באי העמידה שלי בניסיון לפחות מצד האחריות הרבה.
הקהילה האשכנזית הקטנה שאליה הגענו שוכנת בעיר בולוויו, שהיא השנייה בגודלה במדינה ומונה מליון תושבים. 130 חברים בקהילה, רובם המוחלט מבוגרים מאוד. באחת השבתות חשבתי ומצאתי כי אם לא מחשיבים אותי, הרב הצעיר, הרי שממוצע הגילאים בקהילה עומד על 76… היהודי הראשון הגיע לזימבבואה ב-1894 כשבימי השיא מנתה הקהילה 3000 יהודים.
הקהילה מפעילה בי"ס יהודי בשם "כרמל" המונה 200 תלמידים, שלמרבה האבסורד רק ילדה אחת מתוכם היא יהודיה. הורי התלמידים הנוכרים שמתעקשים לשלוח את ילדיהם לבית הספר היהודי עושים זאת בשל החינוך הטוב, תוך שהם דורשים כי ילדיהם יקבלו שיעורי יהדות ויחוו "קבלת שבת". אוכל כשר אינו בנמצא. את מספר המשפחות השומרות כשרות ניתן לספור על יד אחת כשרק משפחה אחת שומרת שבת. האינפלציה במדינה מפחידה והיא נחשבת להיפר-אינפלציה. כיום כבר אין שימוש במדינה בכסף מקומי מאחר והוא אבד את ערכו לחלוטין. באוגוסט 2008 הורידו 12 אפסים מהדולר המקומי (אחרי שהורידו שנה קודם 9 אפסים וקודם לכן 3). התחלנו שוב מדולר אחד אך לא לאורך זמן, שכן כעבור ארבעה חודשים החזקתי שוב ביד שטר של עשרה מליארד דולר זימבבוואי…
כל החלטה על שליחות איננה פשוטה, אך יציאה למקום שכזה קשה על אחת כמה וכמה. האם ההקרבה לטובת הכלל קודמת למשפחה? אין לי תשובה לכך, אולם אם היה משהו שבכל זאת ששכנע אותנו להגיע לזימבבווה הרי שמדובר באנשים.
הקהילה היהודית החמה והמדהימה עשתה הכל ע"מ להנעים את ביקורנו הראשון ובהמשך גם את שליחותנו. כאשר חשבנו לכמה זמן אנו יוצאים, סיכמנו שאם נשרוד את השנה הראשונה נמשיך לשנייה.
בפועל התגלה כי המציאות קשה בהרבה ממה שחשבנו. הגענו לזימבבואה עשרה ימים לפני ראש השנה תשס"ח. בשלושת השבועות הבאים זכינו למים זורמים רק במשך שלושה ערבים בלבד. את תפילות יוה"כ הקדשנו ל"גשם" מאחר ותפילת יוה"כ ראויה להיות לטובת הכלל.
כרב קהילה האחראי על כל הנעשה בקהילה, מצאתי את עצמי מתמודד עם דילמות שלא חלמתי עליהן.
לחלק מאנשי הקהילה לא היה מה לאכול, כפשוטו. בכדי להשיג אוכל בזימבבואה יש להתרוצץ במשך שעות ארוכות כמעט מידי בוקר במסע קניות של מס' שעות, כאשר כל יום מוקדש לאיזור אחר של העיר וגם אז לא משיגים הכל כי פשוט אין אוכל. במהלך שנת תשס"ט היו רוב החנויות ריקות במשך חודשים רבים, כשהקניה התאפשרה רק בשוק השחור בדולרים אמריקניים במחירים שהם פי שבע מהמחיר הרגיל.
אין לנו ספק כי היציאה שלנו לשליחות הייתה בחירתו של הקב"ה. המשפט שאמר מרדכי לאסתר: "אם לעת כזאת הגעת למלכות" תפס אצלנו משמעות אמיתית ומתוך כך דאגנו לקיים ארוחות קהילתיות. מידי שבת היינו מארחים 3-4 משפחות בכל ארוחה. היינו מקיימים קידוש עשיר בכל ערב שבת מאחר וידענו שרבים חוזרים לשולחן ריק בבית. דאגנו לתרומות מחוץ למדינה לטובת קניות לאנשי הקהילה.
בליל הסדר תשס"ט החלטנו יחד עם נשיא הקהילה לקיים סדר קהילתי. למעט דיירי בית האבות (20 דיירים) כולם הגיעו ובכלל זה שליחי הסוכנות היהודית בדרום אפריקה ובראשם עפר דהאן אדם מדהים שדאג לתרומה גדולה לקיום הערב.
ההערכות לסדר היו לא פשוטות בכל מובן שהוא. רשימת הקניות לחג נשלחה לדרום אפריקה כבר מיד לאחר פורים. היה צורך לארגן תרומות, לדאוג לשחיטה ועוד. ואז, שבוע לפני החג, החלו הפסקות חשמל מידי יום. בזימבבואה התנורים הם חשמליים וגז אין בנמצא. הפסקות החשמל נמשכו פרקי זמן של שמונה שעות ולעיתים אף יותר. בחלק מהפעמים במקביל להפסקות החשמל גם לא היה מים זורמים… את האוכל לפסח הכנו ע"ג מדורות! את ההגדה, לפחות עד הארוחה, קראנו לאור נרות.
בדיעבד איננו מצטערים על הצעד שעשינו. הכרנו קהילה חילונית שחלק מאנשיה לא עלו לתורה 68 שנה, אך יחד עם זאת הם נרתמו מדי ערב לקיים מניין לתפילת ערבית. אותם אנשים גם דאגו למניין שחרית בימי הוצאת ספר תורה ולתפילות שבת שבהן השתתפו כשליש מהקהילה, שהוכיחה פעם אחר פעם, כי למרות היותה קטנה היא מסוגלת לקיים חיי קהילה עשירים, דואגת לאנשיה ומפעמת בה רוח התנדבות אפילו לחברה קדישא.
ולעניות דעתי יש כאן פן נוסף. פירש"י: "לך לך- לטובתך ולהנאתך". השליחות תרמה לנו רבות בפתיחת ליבנו ועינינו לבעיות הזולת. הילדים שלנו למדו להכיר את ה"שונה" בתרבות, בצבע, בשפה ובחילוניות. אחת ההסתייגויות מנח עליו קראנו בשבוע שעבר, היא שהוא איננו דואג לזולת כמו אברהם. שמחנו לגלות כי שבת ללא אורחים הייתה מלווה ב"מרד" מצד ילדינו, שהרי אלה גדלו על ערכים דוגמת גמילות חסדים וצדקה ולא יכלו לקבל מציאות אחרת.
היום אנו מבינים כי שליחות היא דרך חיים, שעבורה לא צריך לצאת את גבולות הארץ. משפחה וחברים שאינם שומרי תו"מ מקיפים אותנו גם בשכונה וגם במקום העבודה, ותפקידנו הוא למלא את הצמא שלהם שהוא איננו "למים".
הרב דוד אלימה שמש עד לפני מס' חודשים שליח מכון עמיאל- שטראוס בקהילה היהודית בזימבבואה וכיום משמש כמנהלה החינוכי של עמותת "נחלת ש"י-מכון הראל" העוסקת בהעמקת זהות יהודית בעיר מודיעין ובחיזוק המוטיבציה לשירות ערכי בצה"ל.
