פרשת לך לך מפגישה אותנו עם בעיה המשותפת לחלק נכבד מהדמויות הנשיות המשמעותיות בתנ"ך. שרה, רחל, חנה, אשת מנוח ודמויות נוספות היו עקרות. 11 שנים חולפות מאז הובטח לאברהם על ידי הקדוש ברוך הוא כי ירבה זרעו כחול הים, אולם אברהם נשאר עדיין ללא ילד משלו ועם תהייה חזקה בנוגע להבטחה שעדיין לא קוימה. בשלב מסוים, אברהם מחליט להביא את מצוקתו בפני הקב"ה, אולם גם אז ועל אף הפער שבין ההבטחה למציאות בפועל, הוא עדיין מביע את אמונתו כי דברים עוד יסתדרו. אמנם בסופו של דבר הבטחתו של הקדוש ברוך הוא מתקיימת, ואברהם ושרה זוכים לבן משלהם, אולם ההתמודדות עם העקרות כבר הייתה "רשומה אצלם ברזומה".
מעבר לצורך הקיום של המין האנושי, קיים רצון עמוק ובסיסי אצל כל בני האדם להביא לעולם ילדים. זהו רצון כה חזק עד כי האישה מוכנה לשאת בעבורו בעונשה של חוה (בעצב תלדי בנים), פעם אחר פעם, והגבר מוכן בזיעת אפו להמשיך ולהביא לחם הביתה. יש האומרים כי כל עוד בני זוג לא מצליחים להביא לעולם ילד משותף, הרי שיש חוסר משמעותי במערכת היחסים שלהם. ואכן מצינו לכך סימוכין בדבריו של רש"י על אמירתה של שרה בפרשתנו "אולי אבנה ממנה" (טז:ב). רש"י הבין את התחושה של מי אשר איננו מצליח להביא ילדים וכותב: "לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס". אלו דברים קשים, אולם קשה מהם היא ההרגשה של המשפחות שנמנע מהם להביא ילדים לעולם.
אצל רוב הזוגות תהליך הבאת ילדים הוא קל, טבעי ואף מובן מאליו. הם אינם מכירים את התסכול הנובע מכמיהה אשר לא מוצאת לעצמה מענה זמין וטבעי. ישנם לא מעט זוגות כאלה המגלים כי סיפורן של שרה ורחל אינם סיפורים בלבד, אלא גורל ממשי. אצל רבים מזוגות אלו, הופך קושי זה לסוגיה המרכזית ביותר בחיים. המציאות כולה נצבעת בצל התסכול הקשור בעניין זה, אם באינטראקציות של בני הזוג בינם לבין עצמם, ואם באינטראקציות של בני הזוג עם העולם החיצוני. זהו מצב שלא תמיד נוח או ניתן לדבר עליו. לרוב הוא נשמר כסוד בחדרי חדרים. רק לעיתים משתפים בכך את ההורים או אנשים אחרים קרובים מאוד. בני זוג אלו יכולים לעיתים לחוש עצמם חריגים לעומת זוגות אחרים, כשתחושה זו רק הולכת ומתעצמת כשמסביב חברים מביאים ילדים לעולם ועסוקים בכל העניינים הקשורים בכך: חיתולים מטפלות ופעוטונים. לעיתים המצב מביא להטלת האשמה האחד בשני. אמנם, בדרך כלל, שני בני הוזג יודעים כי ה"אשם" לא נמצא באף אחד מהם, וכי אף אחד לא גרם לבעיה בכוונה. זוהי עוצמת התסכול וחוסר היכולת לשתף אחרים שגורמת למצב שבו בני הזוג מוציאים את התסכולים האחד על השני.
למזלם של בני זוג רבים, כיום ישנן אפשרויות רבות המסייעות לבני זוג שיש להם קשיים בהבאת ילדים לממש את השאיפה להיות אבא ואמא. אלטרנטיבות שכאלה היו קיימות גם בימים של אברהם ושרה. שרה מוכנה למסור את שפחתה לידי אברהם מתוך תקווה שבדרך זו היא תיבנה. היום השיטות הן אחרות לגמרי, אולם כל מי שמכיר זוגות שעברו או עוברים טיפולים, יודע כי מדובר בייסורים גדולים שעבורם דרושה מסירות נפש לא קטנה בכלל. מדובר הן בקשיים פיזיים והן בקשיים פסיכולוגיים הנגרמים מטיפולים אלה, כשבסופו של דבר יש גם זוגות אשר לא רואים שכר בפעולתם.
ישנם זוגות שעבורם לא נותרה עוד אופציה למעט אימוץ. רק באמצעות האימוץ הם יכולים לממש את הרצון בדור המשך וגיבוש המשפחה העתידית. מעבר לקשיים הטכניים הכרוכים באימוץ ילדים בכלל ובארץ בפרט, הרי שמדובר בדרך פסיכולוגית ארוכה שמשפחות נדרשות לעשות. בראש ובראשונה הן נדרשות לעבור תהליך של אבל על אובדן התקווה להביא ילדים בדרך הרגילה. בשלב השני הם נדרשים להיות מסוגלים להתמודד עם השונות בחברה כתוצאה מכך שיש להם ילדים מאומצים. משפחות שכאלה יכולות לשאוב מעט נחמה מדבריו של הרב סולוביצ'יק בספרו "אדם וביתו", בהם הוא מגדיר הורות אמיתית לא מצד הביולוגיה כי אם מצד הרוח והמחויבות שבין הורה לילד. במשנתו הורים מאמצים המצליחים להכניס את ילדיהם ל"קהילת הברית", הינם לא רק הורים לכל דבר ועניין, אלא אף הורים לדוגמא.
על אף הקשיים שבדרך, אחרי ששני בני הזוג עוברים את המשוכות הרבים, הם יכולים להתנחם לא רק בילד שלו הם יכולים לתת את כל החום והאהבה שיש להם, אלא גם בידיעה כי באימוץ הם מעניקים הזדמנות שנייה לילד שהוריו הביולוגיים לא ידעו להעריך את המתנה הגדולה שקבלו.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה.
