משנה: בישראל קל הרבה יותר להיות יהודי מת מיהודי חי. חה"כ אריה אלדד חושב שהגיע הזמן להפוך את היוצרות בנושא תרומות האיברים וליישם את החוק המאפשר ליטול איברים להשתלה מנפטרים גם ללא הסכמה מפורשת ובכתב מהמשפחה.
היהדות מקדשת את החיים. מאות כתובים והלכות עוסקים בקדושת החיים: מחיי העובר ברחם, דרך כל הלכות פיקוח נפש, הצמצום הקיצוני של עבירות "ייהרג ולא יעבור", איסור ההתאבדות ועד האיסורים לקצר חיים.
יחד עם זאת אסור גם לחלל גופות נפטרים. כבוד המת וכבוד קברו הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.
לעתים אפילו נדמה כי קל יותר להיות יהודי מת מאשר להיות יהודי חי. בתי הדין המגיירים מקשים מאוד על המתגיירים. כבר שמענו לאחרונה על מקרים רבים של ביטול גיור של מתגייר, גם לאחר שנים רבות, ואפילו שעות ספורות לפני חופתו. צאו וראו כמה קשה להיות יהודי חי.
לעומת זאת – אם רק מוצאים עצם בחפירות לחדר מיון תת קרקעי לבית חולים באשקלון או בעבודות עפר לכביש 6, מייד מניחים שהעצם – עצם אדם היא, ואם אדם – ודאי יהודי. או אז עוצרים את כל העבודות. ראו כמה קל להיות יהודי מת.
ויותר ויותר מסתבר כי קדושת המתים גוברת על קדושת החיים. לעניין השתלות האברים אני מכוון.
מאות ממתינים בישראל להשתלת אברים מצילת חיים. התור מתארך והתרומות מצומצמות, ולכן גם מאות מתים מדי שנה בהמתנה להשתלה. רבים אחרים, מוכנים לעשות הכול כדי להציל את חייהם; לשלם כל הון שבעולם, להסתבך בסחר איברים אסור, להרחיק נדוד למדינות מפוקפקות שבהם סוחרים באברים, לגנוב אברים מאנשים בלא ידיעתם ואפילו להוציא להורג או לרצוח בכדי ליטול אברים.
חוק השתלות האברים שעמלתי עליו בכנסת הקודמת, והוספתי עליו עוד נדבך חשוב בכנסת הנוכחית, בא להסדיר את ההשתלות בישראל ובכלל זה לנסות לעודד תרומת אברים, בעיקר מן החי, ולקבוע מה מותר ומה אסור. אך גם אם החוק ישפר במידה משמעותית את היצע האברים מן החי, הוא עדיין לא יפתור את מצוקת הממתינים להשתלה. הפיתרון למרבית הממתינים הוא תרומות רבות יותר של אברי נפטרים.
חומות חברתיות, תרבותיות ורגשיות שונות מעכבות את ההסכמות של המשפחות לקצור אברים מגופת יקירם שנפטר זה עתה. לא רק "דתיים" מסרבים לחתום על כרטיסי "אדי" ולא רק משפחות "דתיות" מסרבות להתיר תרומת אברים מבן המשפחה שמת. מדובר בחוסר היענות על בסיס אישי. אולם לעומתה מתנשאת כחומה התנגדות הממסד הדתי לתרומות איברים מן המת, וזאת למרות פסיקות רבנים חשובים המתירות את הדבר ומגדירות את התרומה כמצווה חשובה מעצם היותה מסוגלת להציל חיי אדם.
הפיתרון יכול לבוא אם חוק האנטומיה והפתולוגיה הקיים – יקוים ככתבו וכלשונו. החוק אומר כי אם אבר מאבריו של נפטר דרוש להצלת חייו של אדם, יש להודיע למשפחה בתוך פרק זמן נתון על כוונה ליטול את האיבר מן המת, ובהיעדר התנגדות מפורשת לדבר ניתן יהיה לקצור את האברים ולהשתילם במי שנזקק להם. אלא שחוק לחוד ויישומו לחוד. התורה שבעל פה הנוהגת, בעקבות מחאות והפגנות חרדים (בעיקר), היא לבקש הסכמה בכתב ורק מעטים מגלים גדולת רוח בשעות נוראות כאלו וחותמים. כך תור הממתינים לאברים הולך ומתארך, ומאות מתים מדי שנה.
כשהבאתי לאחרונה לכנסת תיקון לחוק האנטומיה והפתולוגיה האומר כי יש לקיים את החוק ככתבו וכלשונו היום, וכל פרשנות מחמירה אסורה, בא סגן שר הבריאות לוועדת השרים לחקיקה, והטיל את כובד משקלו הקואליציוני. ועדת השרים לחקיקה התנגדה, והקואליציה דחתה את החוק. קדושת המתים גברה על קדושת החיים.
הציווי "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) קורא להבנתי לחיות על פי תורת החיים המקדשת את החיים. תורת החיים יודעת להעדיף הצלת חיים על שמירת שבת. מי שמעדיף את כבוד המת על עצם החיים – עושה את תורת החיים פלסתר.
ח"כ אריה אלדד מכהן בכנסת מטעם סיעת "האיחוד הלאומי" וחבר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות
