משנה: האם ביישנות מעידה בהכרח על חולשה וחוסר בטחון עצמי? האם ענווה היא התבטלות מוחלטת? ומה הקשר של כל זה לצניעות?
משנה:
בשבוע שלפני פורים עסקנו במסכות והשבוע נעסוק במסווה. פניו של משה רבנו הוסוו פעמיים בפרשת כי תשא: פעם אחת כאשר ביקש לראות את פניו של הקב"ה: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ←ואשים את כפי כמסך עליך כביכול עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ." הפעם השנייה הייתה לאחר שמשה ירד מהר סיני לאחר קבלת הלוחות השניים, אז קרן עור פניו מזיו השכינה, וכשהתגלה הדבר למשה עשה מסווה לפניו: "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל… כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" על פשר המסווה ישנם פרושים שונים אולם נראה כי פירושו של ה"כלי יקר" מתאים ביותר: "לפי שהיו הכל מסתכלים בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמתסכלים בקירון עור פניו כי כך היא המידה בכל מי שהוא ביישן, על כן נתן משה על פניו מסווה לכסות עיניים."
אנחנו בדרך כלל נוטים לראות בבושה תכונה שלילית. היא מעידה על העדר בטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך. לכאורה זוהי תכונה המונעת מהאדם להתקדם בחיים. גם ילדים ביישנים משתתפים פחות בשעורים, הם פחות יוזמים ולוקחים חלק בפעילויות חברתיות ובכלל נחבאים אל הכלים. מבוגרים ביישנים לא מרגישים עם עצמם בנוח בסיטואציות חברתיות, גם כאשר יש להם יכולות כבירות מבחינה מקצועית. מבוגרים ביישנים גם נרתעים מיזומות על אף היותם בעלי יכולות ופוטנציאל להצליח. ביישנים מפחדים מביקורת ועלולים לחוות אותה כעניין קטלני שממנו הם צריכים להתרחק בכל מחיר.
אולם יש משהו גם חיובי מאד בביישנות. אנשים ביישנים אינם מפגינים יוהרה, אינם מביכים אנשים אחרים ואינם דורשים לעצמם על חשבון אחרים. ביישנים נוטים להיות צנועים באופן שבו הם מציגים את עצמם. הם לא מאיימים בנוכחותם על אחרים. הם אינם זקוקים לכך שכל העולם יסתובב סביבם ואינם מצפים שיסגדו להם, ישבחום ויהללום. קוראים לזה "צניעות".
דומה כי ה"ביישנות" של משה לא הייתה אלא צניעות. הצניעות הינה תכונה טובה בכך שהיא גורמת לנו כל הזמן לבדוק את עצמנו, ומכריחה את האדם להימצא במסלול קבוע של תיקון. הצניעות מביאה את האדם להתבונן פנימה לתוך מעשיו במקום החוצה על מעשיהם של אחרים. המסווה שמשה רבנו שם על פניו רק מוכיח כי הוא ממשיך בדרך שהוא התווה לעצמו עוד במעמד הסנה, שבו ביקש להימנע מהשררה ומעמידה באור הזרקורים, למרות שכל העת יש לו את כל הסיבות שבעולם מדוע לא להיצטנע.
הצניעות מונעת מאיתנו מפלות. אדם המאמץ לעצמו גישה לחיים לפיה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה " עלול לנחול כישלונות קשים וצורבים. מי שחושב כי יכולותיו הן מעל לכל, כולל כוחות הטבע וכוחות אנוש, עלול למצוא את עצמו מתוסכל ומאוכזב. לעומת זאת, אדם צנוע ונטול יוהרה, גם אם לא יצליח, לא יחווה את הכישלון כדבר המאיים על עצם קיומו. לא בכדי משה רבנו, גדול הנביאים אשר לא קם כמוהו עוד, גם היה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. קיומן של שתי התכונות במקביל באותו אדם בו בעת ובעונה אחת הוא דבר שקשה להבין. הענווה והביישנות לא נועדו בכדי להתחנחן וגם לא בכדי להאדיר, אלא רק ללמד כיצד ראוי להתנהל. גם בסוף ימיו משה לא רצה שמקום קבורתו יהיה ידוע, על מנת שבמותו אנשים לא יהפכוהו למה שלא רצה להיות בחייו.
בעניין זה ראויים דבריו של הרב קוק על הענווה: "יסוד הענווה היא הכרת האמת לאמיתה; כשם שהעניו רואה את חסרונותיו בלא משוא פנים, כך מכבד הוא את עצמו ואת זולתו מצד צלם אלוקים אשר בו" (עין איה, שבת א, 135). הענווה האמיתית מאפשרת לבחון בכנות את עצמנו ולתת דין וחשבון כנה בנוגע להתנהלות שלנו, על היתרונות והחסרונות. אבל לא די בכך. חשוב לא פחות שהענווה תאפשר גם להתייחס לזולת ולמגבלות שלו מתוך הבנה וכבוד ואולי אפילו הכנעה.
על אף סגולות הצניעות והענווה, אלינו לזכור את אמירת חז"ל בעניין הגאווה (סוטה, ה,א): "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" כלומר חשוב שלאדם תהיה מידה מסוימת של בטחון עצמי ואמונה ביכולתו, אחרת הוא לעולם לא יגיע להישגים ולכן גם לא יוכל לסייע לכלל.
משה עטה מסווה לא על מנת להסתיר את עצמו ואת מעשיו מהעם כי אם על מנת שלא להתגאות. הוא שמח במתנת חלקו אולם לא היה זקוק שכולם יראו את המתנה שלו כל הזמן, כי אם באותם רגעים מתאימים, באותה שמינית שבשמינית, ואידך זיל גמור.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
