משנה: ולפעמים כשהחגיגה נגמרת, אנחנו שוב מוצאים את עצמנו לבד, רחוקים מכל ההבטחות, הרצונות והכוונות הטובות שהיו לנו כשהיינו בעיצומה של השמחה והחוויה הרוחנית. הרב אלי שיינפלד מנסה להמשיך ולהתרומם גם אחרי ששמחת הפורים הסתיימה
רק לפני חמישה ימים חגגנו את ימי הפורים. שמחנו,שרנו ורקדנו במלוא העוצמה. כל כך רצינו שהשמחה הגדולה תלווה אותנו לימי השגרה, אבל כבר עכשיו, מספר ימים אחרי החג, אנחנו מתחילים להבין שלא כל יום פורים, ושאנחנו לא בדיוק מצליחים למשוך את האווירה המיוחדת כל כך לימי השבוע הקבועים והרגילים.
אחת התחושות המאכזבות של מי שמשתדל לעבוד את ה' באמת, היא הרגשת הפיספוס והאכזבה.
שמחנו מכל הלב והנשמה והחלטנו שהשמחה לא תישכח. קיבלנו על עצמינו להיות טובים יותר, ועמדנו בקבלה זו רק מספר ימים. הבטחנו שבלי נדר לא ניפול ולמרות שמאוד רצינו, לא עמדנו בהבטחה זאת. עלו בנו רגשות של אשמה ושל חרטה, אבל לא הצלחנו למנף אותם לבקשה אמיתית של סליחה.
אז מה בכלל שווה כל השמחה הגדולה? מה הערך של כל ההבטחות והקבלות הטובות שנגוזו במהירות כל כך גדולה?
הגמרא במסכת גיטין מספרת על בני בניו של המן הרשע שלמדו תורה בבני ברק. ויש לשאול בזכות מה זכה המן שלצאצאיו יהיה חלק עם יושבי בית המדרש? רבי שמואל מסוכוצ'וב בעל השם משמואל מביא מדרש מופלא שמתאר כי בשעה שהמן הרשע הוליך את מרדכי רכוב על סוס ברחובות העיר, נתעוררו חלקי הטוב שבו והוא הודה שהכל מאת ה'. בזכות מחשבתו הטובה זכה המן ובני בניו ילמדו תורה.
וממשיך וכותב ה"שם משמואל" דברים מופלאים: "ומזה לימוד לכל אדם אף שהוא במצב רע נורא מאוד רחמנא ליצלן, אל יקטן בעיניו שום הגה ודיבור ואפילו מחשבה טובה, אף שאין בכוחו להישאר על דרך הטוב, מכל מקום עוד היום, ויהיה לו לתועלת עצומה מאוד, שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב עד כמה מגיעים הדברים.."
המעשה הטוב שעשית, למרות שהיה חד פעמי, היה מעשה מצוין. הדיבור החיובי שהוצאת מפיך, גם הוא היה מבורך. אפילו המחשבה הטובה שחשבת, למרות היותה זמנית, ולמרות שהיא לא גרמה לך לשנות את דרכך הרעה, בכל זאת היא הביאה תועלת עצומה. וכן, גם השמחה שחלפה לה הייתה משמעותית והיא גילתה באמת את נשמתך.
התרגלנו לחשוב שהכול נמדד על פי הישורת האחרונה, ולכל מה שהיה בדרך אנחנו לא תמיד נותנים את התשומת לב הראויה.
אין מחשבה טובה שחוזרת ריקם. אין מעשה חיובי שאינו פועל לטובה, ואין שמחה אמיתית שלא משאירה את רישומה בנפש עמוק פנימה.
ברור שאנחנו לא רוצים להסתפק רק ברושם הפנימי ועלינו להשתדל לגלות בחיי היום יום את השאיפות הטובות שלנו ואת הרצונות הכמוסים, אבל עד שנצליח במשימה זו, אסור לנו לבטל את כל מה שעשינו עד כה.
ולהורים ולמחנכים שבינינו, עוד הערה קצרה.
לפעמים לחלקינו מתגנבת מחשבה סמויה, על מה כל ההשקעה, ומדוע ולמה כל העבודה הרבה.
אתה מנסה ללמד דף גמרא, ולתלמידים שלך, איך לומר, הסוגיה בתלמוד, לא בדיוק חוויה מופלאה.
אתה משתדל לחנך ולהוסיף קצת קדושה, ודבריך לעיתים נבלעים בים סוער של מדיה מודרנית שלא בדיוק מחנכת לקדושה, ומה לעשות, היא קצת יותר אטרקטיבית והיא הרבה יותר מהנה.
אתה מנסה להציב גבולות ואילו בניך מתפזרים בעולם חופשי שמתיר הכל לעשות.
אז האם לא כדאי להתייאש מראש ולתת לחיים "לזרום"?
עלינו לזכור שכל מחשבה טובה של אחד התלמידים (ואפילו הקשבה קצרה של תלמיד בודד באמצע מהלך של סוגיה סבוכה) בכוחה להצמיח אישיות איתנה שביום מן הימים תקבל החלטה חשובה. כל שיחה אישית שמעוררת כוונה טובה, וכל הרהור אמיתי של תשובה, יכולים להצמיח בטווח הרחוק, בן אדם עם דרך חיים נכונה.
ולוואי שאנחנו, בנינו ותלמידינו, בזכות אותם מחשבות טובות, ובזכות אותם מעשים נכונים, נזכה ונלמד בצוותא תורה ביחד עם צאצאינו וצאצאי צאצאינו, לא רק בבני ברק אלא בכל עיר ובכל שכונה, ושלא נשכח לקחת את השמחה של פורים למשך כל השנה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elided@gmail.com
