שני מעמדות הר סיני אנו מכירים – ראשון בהם הוא זה שאנו מציינים בחג השבועות (אף שלדעת חלק מחכמי חז"ל הוא אירע למעשה בז' בסיוון- יום לאחר חג השבועות). זהו המעמד שמאפייניו קולות וברקים, ענן כבד, משה ידבר והאלוקים יעננו בקול. במעמד זה נכח כל עם ישראל, כאשר צווה לעמוד סביב ההר ולא לנגוע בקצהו. על מעמד זה נכתב בתורה- בפרשתנו, פרשת כי-תשא: "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות". כיוונו של מעמד זה היה מלמעלה למטה- כאור היום הראשון שהופיע במלוא זהרו על העולם כולו עוד קודם שיכל העולם הזה לעמוד בו, כך הופיע דבר ה' ותורתו במעמד הראשון.
אולם גם גורלו של מעמד זה היה כגורל אור היום הראשון. בפרשת השבוע שלנו מסופר איך שבר משה את לוחות המעמד הראשון. סיבת השבירה מפורשת בפרשה, אולם כשיורדים לעומק הדברים מבינים כי העם לא היה יכול לעמוד במלוא התוקף של אור הלוחות הראשונים ולא הצליח לטפס אל טוהר האמונה המזוקקת שאין בה פסל ותמונה ומעשה ידי אדם. בשל כך שבר משה רבנו את הלוחות, ואף זכה על כך לברכת "יישר כוח" מריבונו של עולם.
את המעמד השני כמעט ואין אנו מציינים. מעמד זה התחיל בראש חודש אלול והסתיים ביום הכיפורים בקבלת הלוחות השניים. מעמד זה היה שונה מאוד מקודמו. ראשית לא כל עם ישראל היה סביבו, כי כך צווה אלוקים: "ואיש לא יעלה עמך, וגם איש אל ירא בכל ההר ההוא". לא היו שם קולות וברקים כי אם קול דממה. הלוחות לא היו מעשה אלוקים כי אם מעשה אדם כפי שמצווה אלוקים את משה: "פסול לך שני לוחות אבנים". הלוחות הם מעשה אדם ואילו ריבונו של עולם הוא רק ה'כותב' את תוכן הלוחות. המעמד הוא אינטימי, תפור למידותיו של האדם, ומכוון לסדר גדול נמוך בהרבה מזה הראשון.
באופן טבעי עולה השאלה מהו המעמד הגדול מבין שניהם, אולם התבוננות מעמיקה מלמדת כי לא ניתן כלל לדבר על שאלה זו. המעמד הראשון אמנם היה נשגב בשיא גדלותו, אולם בסופו של דבר הוא התנפץ. המעמד השני, לעומת זאת, אמנם היה נמוך בהרבה בהתגלות ובהוד שבו, אולם דווקא מהלוחות השניים שנתנו בו אנו יונקים עד היום את התורה, מקיימים ולומדים אותה. יחד עם זאת, ראוי לזכור כי למרות שהלוחות הראשונים נשברו, הם היו ונותרו המקור היסודי ממנו לימד משה תורה סביב הר סיני. ההלכה מבטאת כפילות זו באומרה כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". אין הארון במשכן שלם ללא הלוחות השלמים שכן אלה הם הלוחות המקיימים אותנו במצבנו הנמוך, ובחוסר היכולת לטפס אל האור הגדול. ברם, ארון ללא שברי הלוחות, כלומר ארון מבלי חזון המבהיק והמאיר, ממנו בא הכל ואליו הכל שב, חסר אף הוא.
שברי הלוחות הם הברק הגדול אשר הראה לעיני כל לאן ניתן להגיע ומהי משמעותה של רוממות השגב האלוקי שבתורה. אף שהם לא נותרו בידינו שלמים, אנו מושפעים מהם השפעה ניכרת, כי הם לוחות המגמה. מבחינה זו סוגיית הלוחות לא על עצמה יצאה ללמד, כי אם על הכלל כולו יצאה ללמד. יש מצבים בהם נשברו הלוחות והחזון, ואנו נזקקים ליצור לוחות מלמטה למעלה, שהם קטנים בהופעתם ומצומצמים יותר. זוהי הוראת שעה, שאנו עצמנו חיים אותה בעצמנו בצורה עוצמתית. שברי הלוחות המונחים בארון מטילים עלינו לטפח באופן מתמיד את החזון ואת היעד, לבל תבוא המציאות הזמנית שלעינינו ותגמד גם את חלומותינו ואת תקוותינו לשוב ולטפס למעמד הר סיני הראשון, ולקבל בו ביום את מלוא ברכת ה' שבהופעת התורה.
שמירת החזון וטיפוחו הם חלק בלתי נפרד מקיום בעולם בו אין הוא יכול להופיע במלואו, וזה מקורה של האמונה הגדולה המעניקה כוחות להתמודד עם מציאות זמננו המסובכת.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
