לפני זמן מה נסעתי באחד הכבישים המרכזיים בירושלים, כשלפתע נאלצתי לעצור מאחורי מכונית שנהגה עצר באמצע הכביש והחל לשוחח באינטנסיביות עם נהג אחר תוך שהוא חוסם את התנועה. שיחתם של השניים הפכה מרגע לרגע לעצבנית יותר ויותר, וכך גם הצפירות שמילאו את הרחוב. ראיתי את המתרחש לפני ושמעתי את הצפירות שמאחורי, ולמרות זאת לא ניגשתי להפריד בניהם ולהרגיע את הרוחות. שאלתי את עצמי למה.
השאלה הזאת עלתה לפני מספר שנים בצורה חזקה יותר בעקבות אונס אכזרי שאירע בארצות הברית לאור יום במקום סואן ולמרות זאת לא זכה לשום תגובה מצד האנשים שהיו בסביבה. המקרה המזעזע ההוא הוליד שורה שלימה של מחקרים שבדקו מדוע אנו "מתקרנפים", מדוע אין בנו די מחויבות למנוע פשע אכזרי שנעשה בקרבתנו?
השבת אנו קוראים על החטא הקדמון של העם היהודי- בניית עגל הזהב. העם חש תחושת חרדה עמוקה על מה שנתפס בטעות כאיחור של משה לרדת מההר עם לוחות הברית. שהייתו המסתורית של משה בראש ההר במשך 40 יום ולילה והאיחור כביכול בירידתו, יוצרים את אותה חרדה שמובילה לחיפוש אחר תחליף גשמי המוביל את העם לפולחן של עבודה זרה.
בדיקה מעמיקה של המספרים מלמדת כי "רק" 3,000 איש חטאו בבניית העגל ובסגידה לו. אמנם זהו איננו מספר זניח, אולם כשבוחנים אותו בפרספקטיבה כוללת של העם כולו שמנה כמה מיליוני בני אדם, הוא בהחלט נראה שולי. אם כן, מדוע נענש העם כולו על חטא שבצעה קבוצה שולית, מוגבלת ומוגדרת בעם?
אם נחזור לדילמה שבה פתחנו, הרי שנדמה שהתשובה נעוצה בשתיקתו של העם. התורה איננה מספרת על שום תנועת מחאה המונית שקראה להפסיק את מעשה הבגידה הרוחני הבוטה הזה. ההמון העצום, שבכוחו היה להפסיק את ההתרחשות הזאת, נשאר אדיש פאסיבי. לא זו בלבד, אלא שאהרן הכהן הגדול, אחיו של משה וסגנו הנאמן, משתף פעולה עם בוני העגל. אמנם הוא עתיד להסביר את מעשהו בכך שבאמצעות מעורבותו ניסה להשפיע על העם החוטא ובכך לצמצמם את הנזק, אך עדיין הוא עושה זאת תוך שיתוף פעולה עימם.
על רקע זה מובנת אולי תגובתו החריפה כל כך של משה ששובר את הלוחות. הלוחות, הן אותן לוחות שאך ניתנו לפני ארבעים יום, אך משה יודע כי הוא חייב לבטא את המחאה החריפה מכולם. משה שובר את הכלים. אני חושב על ההתמודדויות שלי, ואני שואל את עצמי, האם לא היו אירועים שבהם הייתי צריך לשבור את הלוחות שלי. האם לא היה מצב שבו הייתי צריך מול אחד מילדי לומר "עד כאן!" בצורה החלטית ביותר, ללא נסיגות, פשרות ומניפולציות. האם היה עומד לי כוחי לצאת נגד הזרם, ולסמן קו אדום, שאותו, אני לפחות, לא מוכן לחצות?
משה נחרט בזיכרון הקולקטיבי של העולם כמי שהוריד את הלוחות מסיני. הגיע הזמן שנחרוט בזיכרון הקולקטיבי של העולם את דמותו הנוספת והמשלימה של משה, משה השובר את הלוחות.
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
