כתיבת סקירה על ספרו החדש של הרב יגאל אריאל "לשם שמיים" היא משימה לא פשוטה. נתחיל בכך שבניגוד לספריו הקודמים של הרב אריאל, הפעם לא מדובר בספר עיוני אלא בספר פרוזה לכל דבר. כניסתו של הרב חיים סבתו לעולם הספרות הישראלי לפני כעשר שנים, אמנם נוטלת מהרב אריאל את הבכורה לתואר "רב וסופר", אולם גם כך מדובר בחידוש.
מעבר לחיבור המעניין שבין רבנות וספרות, "לשם שמיים" מציב בפני קוראיו אתגרים לא פשוטים הנגזרים, רובם ככולם, מעלילת הספר וכן מהתחושה שמטרת הספר יותר משהיא אומנותית-ספרותית היא דקלרטיבית.
סיפור העלילה מתמקד בתקופה שלפני 40 שנה ובקורותיה של ישיבת "עין הבשור", ישיבה חדשה המוקמת בעיירת עולים בדרום הארץ שבה לומדים צעירים חרדים לצד כאלו הבאים מהציונות הדתית. גיבור הספר הוא אבי (אברהם), צעיר ירושלמי מבני הציונות הדתית, המגיע ל"עין הבשור" לקראת סוף לימודיו בישיבה התיכונית. קורותיו של אבי מרגע הגעתו לישיבה ועד לעזיבתו בטריקת דלת, חושפות את נקודות התורפה בניסוי של הקמת ישיבה משותפת לזרם החרדי והציוני-דתי, ומחדדים את ההבדלים העקרוניים שבין שתי תפיסות העולם. שוב ושוב מתגלעים ויכוחים וחילוקי דעות בין התלמידים בישיבה בנוגע לסוגיות כמו היחס וההתבטלות לגדולי תורה מול עצמאות המחשבה האישית, היחס לחילונים ולתרבות ואומנות. אבי מתקשה לקבל את קביעת הרבנים לפיה עליו לוותר על כוונתו לעלות ולהקים יישוב חדש בגלבוע. הוא נקרע בתוכו כשהוא אומר למרים, ידידה וחברת נפש, שלא יוכלו להמשיך בקשר ביניהם בשל לימודיו בישיבה. מרים הנעלבת עד עמקי נשמתה אומרת לו: "רק הלוקסוס שלך חשוב? הישיבה היא מין מולך שמקריבים לו את החיים? את הרגשות? מאיפה הראש העקום שהופך קשר תמים לאויב של השאיפות הרוחניות?" (עמ' 83), ובדבריה חושפת גם את מחשבותיו של אבי.
ההתנגשויות הללו חוזרות על עצמן בסוגיות נוספות לאורך הספר כמו הגיוס לצבא, היחס למדינה ולממסד הממלכתי, הקפיאה על השמרים במחשבה ההלכתית-חרדית, החומרות המיותרות והצמדות לאורח חיים לא יצרני. "לא רק הגשמיות מצומצמת, אלא גם הרוחניות היא כזו", קובע אבי באוזני אחד מרבותיו החרדים בישיבה לאחר שהחליט לעזוב את הישיבה. "זה כמו שלולית שעומדת ליד נהר גדול, תורה תלושה מהחיים וצרת אופק…כשמגיעים אל התוכן אני לא שומע כלום. יש פלפולים, וורטים ודקדוקי עניות… אין משהו עמוק על החיים, איזו בשורה או רגישות חברתית אמיתית…נוצרת כת משונה" (עמ' 228- 229).
בספר ישנה גם ביקורת חדה כלפי הציבור הציוני- דתי. אבי נדהם ממראהו של אורי, ידידו מישיבת "מרכז הרב" המדבר עם בחורים צעירים הנמצאים ב"שבוע ישיבה" בסגנון, במונחים ובגינונים של הרב צבי יהודה, ממש כאילו חיקה אותו. "הם לא אוהבים את עם ישראל אלא את עצמם. יש פה התנשאות שאי אפשר לסבול, אין כבוד אמיתי לאחרים, הם חושבים שכל האמת נמצאת רק כאן… בסוף הם יפסלו גם אחד את השני ולא יוכלו לעבוד יחד", אומר יצחק אדרי, ידידו הטוב של אבי על התלמידים ב"מרכז הרב".
בשיחות איתו מודה הרב יגאל אריאל כי הסיבה שכתב את הספר ועוד יותר מכך הסיבה שבגללה החליט בסופו של דבר להוציאו לאור היא מגמת ההתחרדות שהוא מזהה בשנים האחרונות בציבור הדתי- לאומי ושממנה הוא מודאג מאוד. מכאן עולה כי חלק גדול מהקביעות שהוא מביא בספרו לגבי החרדים, הם למעשה ביקורת עקיפה על הציונות הדתית ששכחה את דרכה ואט אט הופכת להיות חרדית ביחסה למדינה, להלכה, לצבא, בהתבטלותה לרבנים וביחסה לתרבות ולאומנות.
אחת מהשאלות הבלתי נמנעות שמעלה הקריאה בספר היא עד כמה מדובר בספר אוטוביוגרפי. לכאורה ניתן להסתפק בקביעתו הנחרצת של המחבר המופיעה בפתח הספר שבה נאמר כי "אין זה סיפור אוטוביוגרפי. העלילה, גיבוריה ומקומה הם בדיה ופרי הדמיון". מאידך היות וידוע כי הרב יגאל אריאל למד בתחילת דרכו הישיבתית בישיבת "עזתה" שנסיבות הקמתה, הדמויות שפעלו בה ואופייה מזכירים בצורה כמעט מוחלטת את התיאורים בספר לגבי ישיבת "עין הבשור", ברור שיש כאן יותר מאפיזודה ספרותית. עובדה זאת הופכת את "לשם שמיים" ליצירה בעלת מקדם נפיצות גבוה, אך לא פחות מכך גם לספר חשוב ומרתק מאין כמוהו.
הערה אחרונה נוגעת להוצאה שבה הוצא הספר, הוצאת "ספריית בית אל". עם כל הכבוד להוצאה המכובדת והוותיקה, נדמה כי טוב היה עושה הרב אריאל לו בחר לעצמו הוצאה גדולה ומרכזית יותר. בארבעת החודשים שחלפו מאז יצא הספר לאור, לא נכתבה עליו ולו סקירה אחת אפילו בעיתונות המיגזרית שהיא קהל היעד הראשי של החיבור, שלא לדבר על עיתונות רחבה יותר. הספר אינו נמכר בחנויות הספרים המרכזיות (סטימצקי, צומת ספרים) וגם באינטרנט ניתן להשיגו דרך מספר מצומצם מאוד של אתרים. גם עבודת הגימור של הספר איננה מרשימה. העטיפה הבנאלית והמשעממת אינה מסגירה במאומה את תוכנו וסגנונו של הספר, והגופן (סוג האות) התמוהה שבו שבחרו להדפיס את הספר משדרים בוסריות וחוסר מקצועיות. תחושת הבטן היא כי הוצאת ספרים גדולה יותר הייתה מקדמת יחסי ציבור ראויים יותר לספר סנסציוני שכזה, וגם דואגת למראה קצת יותר מכובד ואיכותי. בעניין הזה יש לרב אריאל בהחלט מה ללמוד מהרב סבתו. יש לקוות שכך גם יקרה אם הספר יזכה לצאת בהוצאה שנייה.
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
