משנה: העיתונאי אלישיב רייכנר, מי שכתב את הביוגרפיה של הרב עמיטל, מספר על המפגשים בהם נחשף לדמותו הייחודית והחדה
לפני כארבע שנים, בחודש תשרי תשס"ז, זכיתי להיקרא למשימה חשובה ומרתקת: לכתוב את מסכת חייו של הרב יהודה עמיטל. הכרתי את הרב עוד קודם, אך לא באופן מעמיק ונמלאתי התרגשות לקראת המפגשים אתו. אני מודה שגם חששתי מעט. לא ידעתי עד כמה הרב יפתח בפני את סגור לבו ועד כמה ישתף אותי בפרקים הלא קלים בקורות חייו. אני זוכר את הפעם הראשונה בה ירדתי בהססנות במדרגות הבניין ברחוב שח"ל בגבעת מרדכי, ממתין עוד רגע או שניים לפני הנקישה בדלת. נכנסתי לבית וכל החששות התפוגגו תוך מספר דקות. הרב עמיטל התמסר ברצון לשאלותיי, השיחה קלחה וגלשה ולאחר כשעתיים יצאתי מביתו של הרב בתחושה שמישהו מילא את ריאותיי בחמצן שמעולם לא נשמתי כמוהו.
ההתרשמות הראשונה שלי הייתה מהכנות. הרב עמיטל לא ביקש לייפות שום דבר בחייו או במשנתו, הוא לא נלחץ להסביר ולתרץ דברים שעשה או שלא עשה, וגם לא התרגש מפרשנויות שונות ומשונות שנתנו למעשיו. באותה פגישה ראשונה דיברנו לא מעט על חינוך ולימוד תורה. הרב סיפר לי שהוא מעולם לא יזם לימוד תורה עם בנו, הרב יואל. "למדתי אתו רק כשהוא ביקש ממני", הוא אמר. "חשבתי שהוא יראה אותי לומד, והרצון ללמוד יבוא לו ממילא". שאלתי את הרב אם זו גם ההמלצה שלו לרבים והוא ענה בפשטות: "אני לא ממליץ את זה לכל אחד. אני עשיתי כך, וזה עבד…". הרב סיפר לי שלא היו לו חלומות שבנו יהיה רב או תלמיד חכם. "לא היה אכפת לי שיהיה סנדלר, העיקר שיהיה יהודי טוב, ירא שמיים וקובע עתים לתורה". אחר כך הוסיף ואמר שגם בישיבה הוא מעולם לא הטיף לתלמידים שיהיו רבנים וראשי ישיבות. שאלתי את הרב: הרי רק לפני מספר דקות אמרת לי שהמטרה העיקרית, מבחינתך, בהקמת ישיבות ההסדר הייתה להצמיח אליטה של תלמידי חכמים ציוניים. איך אפשר להצמיח אליטה כזו אם לא מכוונים את התלמידים להיות גדולי תורה? הרב הביט בי בעיניו החכמות וענה: "איני יודע. יש עוד כמה קושיות שלא הצלחתי ליישב….".
הרב עמיטל החלים באותה תקופה מפציעה וזיהום בברכו, ושהה ימים ארוכים בבית. לאורך חודשי החורף של תשס"ז, ישבתי אתו מידי שבוע על כוס תה ועוגיות שהגישה הרבנית, אני שואל והוא עונה. היו רגעים מרגשים עד כדי דמעות כשדיבר על זיכרונותיו מהשואה או על תלמידיו שנפלו במלחמות, והיו גם הרבה רגעים של חיוך ושל צחוק. כי הרב עמיטל נהג לומר שבלי הומור אין פרופורציות בחיים. כמעט בכל שבוע נחשף בפני עוד פן מרתק באישיותו הרב גונית, ומשבוע לשבוע נקשרה נפשי בנפשו.
ניצלתי את ההזדמנות הנדירה שנפלה בחלקי כדי לדבר עם הרב גם על ענייני השעה ועל ענייני חינוך שנוהגים להעסיק אותי. צד מרכזי באישיותו שגיליתי באותן שיחות ולא הייתי מודע לעוצמתו קודם לכן, היה צד המחנך שבו. הרב עמיטל היה מחנך עם פרופורציות. הוא לא התרגש משאלות ומקשיים של תלמידים ושידר להם שהעולם לא יתמוטט אם הם לא ילכו בדיוק בתלם שבו מצפים מהם ללכת. מצד שני, הרב עמיטל בשום פנים ואופן לא חינך לבינוניות. כאיש חזון הוא ציפה גם מתלמידיו שיהיו אנשים חולמים ומגשימים.
בשיחותינו דיברנו גם על חינוך לסולם ערכים ולמידות טובות. סיפור שסיפר לי הרב ולא מופיע בספר הוא על שיעור שהעביר פעם בכיתה של בנותיו בבית הספר 'חורב' בירושלים. הרב עמיטל שאל את בנות כיתה ז' מדוע אומרים שקשה להיות יהודי דתי. "במה בדיוק מתבטא הקושי?", שאל הרב את הבנות. אחת הילדות ענתה שקשה להקפיד על נטילת ידיים כשנמצאים בטיול בשטח. הרב הסכים אתה, אבל ביקש להוסיף לה דוגמא משלו. "אם בזמן ההפסקה יהיה לך משהו מצחיק לומר שכולן יצחקו ממנו ורק אחת תסמיק, ואת תתאפקי ולא תגידי, אני חושב שגם זה יהיה קשה מאוד". הבנות בכיתה אמרו לרב עמיטל: "ביקשת מאתנו דוגמא למשהו דתי, אבל איך הדוגמא שלך קשורה לדת?". כאן סיים הרב את הסיפור, וחייך.
עיתונאים וכותבי ביוגרפיות הזהירו אותי והמליצו לי לשמור על ריחוק מסוים מהרב בכדי שהספר ייכתב באופן אובייקטיבי ככל האפשר ואולי גם ביקורתי. אני לא מתבייש להודות שלא התאמצתי לשמור על מרחק שכזה. במקרה של הרב עמיטל, אני סבור שלא היה בכך צורך. הרב עמיטל היה כל כך אמיתי עם עצמו וגם איתי, שלא הייתי זקוק לשמירת מרחק כדי לבחון את דבריו בעין ביקורתית. הרב היה ביקורתי כלפי עצמו וגם במקרים בהם היה משוכנע בצדקת דרכו, הוא לא התרגש משמיעת דברי מבקריו, וממילא גם לא מכתיבת דבריהם בספר שנכתב עליו.
פעמים רבות אני מוצא את עצמי מהרהר בשאלה מה הרב עמיטל היה אומר על סוגיה מסוימת, ואני יודע שיש בכך אבסורד מסוים שכן אחד מעיקרי משנתו של הרב היה עצמאות מחשבתית. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי פעמים רבות משתוקק לדעת מה היה הרב עמיטל אומר. זו השתוקקות לחשיבה המפוכחת והמקורית שלו, השתוקקות להיגיון הבריא, למשפטים הקצרים והקולעים, לעיניים החודרות, מלאות התבונה. זו השתוקקות שמאז פטירתו, רק הולכת ומתעצמת.
אלישיב רייכנר הוא עיתונאי וסופר והמחבר של "באמונתו" הביוגרפיה של הרב יהודה עמיטל זצ"ל שראתה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"
