משנה: השאלה הנכונה איננה האם דרכו של הרב קוק זצ"ל היא דרכנו, אלא האם הציבור שלנו זכאי עדיין להתהדר בשמו של הרב קוק. הרב פרומן במאמר תגובה חריף לגליון הקודם.
סמוך ליום השנה השבעים וחמש להסתלקותו של רבינו הגדול – זכרו יגן עלינו, הועלתה כאן השאלה הגדולה האם אנו הולכים בדרכו? זוהי שאלה חשובה ולו משום שלא פעם אנו רואים איך מי שמחשיב עצמו כתלמיד מצייר בפועל קריקטורה של דמות רבו (קריקטורה עשויה כידוע מקוים דומים לתוי הפנים האמיתיים, ודווקא משום כן היא עושה צחוק מהאמת).
בהיסוס רוצה אני להביא דוגמא קרובה. יש לידינו היום תנועה חזקה של "ניאו ברסלבים". יהודים שבאים מבתים לא דתיים וגם מבית מדרשו של הרב קוק שמצטרפים אל דגלו של רבי נחמן מברסלב. מה שאני רואה בפועל הוא איך, לא פעם, שמו של ר' נחמן מהווה בשבילם גשר צר מאוד להצטרפות לציבור החרדי. ברצינות רבה רוצה אני להדגיש כי כבודה של תפיסת העולם החרדית במקומה מונח. יש הרבה מאוד מה לכבד ולעניות דעתי גם הרבה מאוד מה ללמוד ממנה. אבל בכל זאת אינני יכול שלא להשתאות על נפתוליה של הרוח, ועל הדרך שבה משנתו הפורצת והנועזת של ר' נחמן הפכה לדלת כניסה לעולם סגור ומוכה חרדה. בעיני ,לב-הבשר של משנת ברסלב הוא הפתיחות לחלל הפנוי ולשאלות הנותרות ללא מענה, ולכן משתאות עיני כיצד בשם ברסלב – גם הבאים מבתים חופשיים וגם הבאים מבתים דתיים פתוחים – הופכים את תנועתו של ר' נחמן לחופש למנוסה ממנו.
גם בנושא דרכו של הרב זצ"ל, צריך קודם כל להרגיש מה הוא ליבת משנת הרב קוק, וזאת בכדי לבחון את עצמנו האם אנו ממשיכי דרכו. בעניות דעתי עלתה אצלי המחשבה להגדיר את עיקר משנתו של הרב זי"ע בשם "הענווה של היהדות" . באורות הקודש כרך שלישי עמ' קיז', כותב הרב את ההקבלה שבין הלבנה לכנסת ישראל. מה שמציין את הלבנה – כידוע ליודעי ח"ן – היא שאין לה משלה כלום, אלא היא רק מקבלת. אשר על כן מי שקשור אל הלבנה: "מוכן להיות ממולא מכל טוב של כל המידות כל התכונות כל הצדדים ואין בו שום סתירה… ומידה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית שהם ממעטים עצמם תמיד והם מרגישים בקטנותם".
הענווה היא כידוע הערך המרכזי של האמונה מראשיתה. ענווה גדולה מכולם ואם כן מדוע מציע אני שזהו החידוש של הרב זי"ע? משום שבדרך כלל מבינים את הענווה כערך פרטי: כלומר על האדם הפרטי להתגבר על האגו שלו ולהתבטל כלפי עולם האמונה. באופן מעשי האדם הישראלי נתבע לבטל את עצמו כלפי כנסת ישראל. החידוש של הרב הוא שהענווה היא "תכונתה העצמית" של כנסת ישראל ושעולם האמונה היהודי כל גאוותו ותפארתו הוא שהוא עניו ומוכן לקבל "ולהיות ממולא מכל טוב של כל המידות כל התכונות כל הצדדים" גם אם מקורו של טוב זה מבחינה ממשית מחוץ לגבול ישראל ואפילו אם מקורו בעולם הכפירה (כידוע מהפרקים הנועזים במשנת הרב על ערך הכפירה, שהיא מטהרת את האמונה מסיגיה – שאומנם אנו לומדים אותם אבל מה אנחנו עושים איתם בחיינו המעשיים?!)
הענווה של עולם המאמינים הוא הבסיס לדיאלוג הידוע שמציע הרב בין העולם הדתי לעולם החילוני. גם בתפיסה החרדית יש הרבה מאוד אהבת ישראל ויש הרבה רצון לדבר עם הציבור החילוני. אבל הדיבור הוא בסגנון של "הפצות" האהבה לחילוניים מתבטאת בכך שאנו מוכנים להשקיע כוחות ואפילו למסור את הנפש כדי להפיץ את אור ה' שזכינו בו גם ביניהם. אצל הרב עומדים גם הדתיים וגם הלא דתיים (גם היהודים והלא יהודים) לפני אור ה'. העמידה הזאת לפני ה' היא לגבי הערך הדתי המפעים של משנת האורות. במובן זה הרב זי"ע מניח יסוד לבנין המקדש שהעיקר בו הוא כידוע העמידה לפני ה', במקום אשר יבחר ה'.
האם אנו – הנקראים תלמידיו – נמצאים במקום הזה? האם אנו פותחים את עינינו לראות את אורות ה' במהלכים האחרונים של ההסטוריה שלנו (לא רק במה שהתחדש בהסטוריה בזמנו של הרב ועד הקמת המדינה לפני ששים ושתים שנה?). האם אנו פותחים את אוזנינו לשמוע את קולות הרוח ואת קולות האדמה הנשמעים עכשיו? (דומני שלמילה "עכשיו" יש במחנינו משמעות שלילית – למשל בצירוף המילים "שלום עכשיו") האם אנו פותחים את ליבנו אל דבר ה' הפועם והמפעים?
בתור דוגמא אחת מיני רבות רוצה אני ללמוד בקיצור פרק אחד מתורת הרב זי"ע (הפרק איננו מ "חדריו" ולא מן הפנקסים של כתביו שראו אור באופן מותר למחצה – אלא מספר "אורות" שהוא אולי ההוצאה הכי אורתודוקסית של כתביו) ב "אורות" עמודים קנ"ט – ק"ס שם, כמדומה לי, הרב זי"ע מסביר את האמירה של התנ"ך ושל חז"ל כי הבית חרב בשל עבודה זרה שנכשלנו בה. הרב מקשר את חטא ע"ז עם חטאי הלאומיות הישראלית. הלאומיות שלנו נכרכה בטומאה וברשעה עד שהשפיעה רשעות גם על הדבקים בה. זוהי אמירה שכמדומני רובנו איננו מסוגלים לה. אמירה הקובעת כי הלאומיות שלנו נכרכה בטומאה ורשעה מתאימה יותר לקוראי "הארץ", אבל לנו? ומהעבר האחר: אם אנו תלמידי הרב זצ"ל, האם יש לנו עוד בסיס לדיאלוג עם קוראי "הארץ"? האם אובדן בסיס זה אינו הסיבה לכשלון מאבקינו נגד חורבן גוש קטיף?
במשך תקופת המאבק נגד ההתנתקות ניהלתי הרבה ויכוחים מרים עם מתווי הקו של המאבק ובראשם רו"מ חנן פורת – ה' יחיהו ויבריאהו בזכות תפילת הרבים. הייתי טוען לפני חנן כי עלינו להשקיע את כל המאמצים לא במצביעי הליכוד ובתצאות משאל המתפקדים, אלא כמו הרב זצ"ל שהשקיע את כוחותיו באינטליגנציה השמאלנית של זמנו. מבצעי "פנים אל פנים" שבהם עושים "הפצה" של האמת הגדולה של א"י איננה דרכו של הרב! פעם בעידנא דריתחא, אף הטחתי בפני רבי ומורי חנן ואמרתי לו: "לפי סגנון המאבק שאתה מנהיג הרי שנעשית חרדי!".
אבל אפשר לומר שטעיתי ואולי פשוט לא הייתה ברירה. לא היינו יכולים לנהל מאבק ברמה אחרת, כי פשוט אין לציונות הדתית מה לומר לאינטליגנציה של עכשיו. בכתבי הרב זי"ע אפשר למצוא הרבה פרקים של אמירה לאינטליגנציה של זמנו, ואמירות אלה אקטואליות ברובן גם לעכשיו. אולם אם אנו לא מסוגלים לכך, מי אנו שנתיימר ללכת בדרכו??
מה שאני רואה בעיני היום הם סימנים ברורים של התפוררות מפעלו של הרב. לא מדובר רק בסדקים אלא אפילו בפרצות גם במפעל המעשי וגם במפעל הרוחני. ייסורים אלו הבאים עלינו הם קריאות של בורא העולם לחזור בתשובה. בנתיים הציבור שלנו לא למד את הלקח מכישלון המאבק על חבל ימית, גוש קטיף וצפון השומרון. אמנם לאחרונה הוקמה תנועת "ארץ שלום", אבל היא לפי שעה קטנה מאוד. אין אני רואה בחזרה בתשובה אל רוחו של מחבר "אורות התשובה", ובלי תשובה – אין אני רואה סיבה לחשוב שהמאבק על ההתיישבות יסתיים בצורה שונה מהמאבקים הקודמים. רואה אני איך לא מעטים מהצעירים שגדלו ולמדו בבית מדרשו של הרב יוצאים לחיפוש רוחני המוליך אותם לדרכים אחרות משמאל ומימין: אל העולם החילוני מכאן ואל החרדיות מאידך. קשה מכך: אני רואה אני איך המרכז של תלמידי הרב מאבד את דרכו והולך ומאמץ עמדות ודרכי תגובה חרדיות. אבל האדם רואה לעיניים ואלוקים יראה ללבב. האדם רואה את העכשיו ואלוקים בונה את אחרית הימים.
אבקש לסיים בפרק האחד מיני רבים בהם הרב מביא את אמונתו באהבת א"י שתטהר את הלאומיות מין הטומאה והרשעות שדבקו בה, וכך הוא מפרש את סיומה של שירת "האזינו" שירת ההיסטוריה הגדולה של עמנו "שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא" (הגדרת חז"ל): "וכיפר אדמתו עמו. מפרש הרב שארץ ישראל תטהר את הרוח אשר נפגע. באחרית הימים תכפר דווקא אדמת א"י על זוהמת הלאומיות – עמו
קרב היום שבו נעמוד כולנו יחד לפני המלך הקדוש שהוא המלך המשפט. קרבה השבת שבה נקרא בתורה "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך". התייצבות זו לפני ה' אפשר לראות אותה כבסיס לכיבוש הארץ. הרב זי"ע הגדיר את עצמו שיש בו ניצוץ מיהושע בין נון כובש הארץ. מסיים אני בתפילה שתחיית רוחו של הרב זי"ע תציב את כולנו – מן הראשים והזקנים ועד הגרים ושואבי המים – על אדמת ארץ ישראל בעולם של תחיה.
הרב מנחם פרומן הוא רבה של תקוע
