השאלה 'מה היה אומר רב פלוני לו היה חי בימינו' ? אינה מקובלת על חז"ל שאמרו : "אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך…יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ר"ה כה:). למרות הפער העצום בידיעת התורה שביניהם, גם בימי שופט כיפתח, שאלת "מה היה שמואל אומר" – אינה קבילה. בלימוד ההלכה לא שואלים : מה היה רב אשי אומר לו היה חי ? אלא כיצד אנו מפרשים היום לפי הבנתנו את דברי רב אשי. על הפוסק לשים לב לנתוני המציאות המשתנים. להלן ניישם עקרונות אלה בשיטת הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בנושא העליה להר-הבית. יש להעיר שאין לסוגיא זו שום קשר עם דברים שפרסם בסוגיא אחרת – בנית בית המקדש בימינו. יש המערבבים שלא כדין בין הסוגיות.
לאור הנאמר לעיל, אי-אפשר לדמיין 'מה היה הרב אומר', אלא ללמוד דברים שפרסם בעצמו בנוגע להר-הבית :
"כל החומרה הגדולה ההלכתית של איסור הכניסה אליו מפני היותנו עוד ע"פ ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת פוגעת וגורעת במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר בקדש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו מר מרדכי גור, ואתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון הרב שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר מקום הזה משלטונות הגוים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ חיי קדשנו ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצת חיילינו הנמצאים שם שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך כך ומתוך כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה….
בעניין הכניסה להר-הבית – הדברים מפורשים בס' משפט כהן…גם אם מעוכבת לנו הכניסה שמה מפני קדושת המקום, ששכינה אינה בטלה, וקיימת גם באין בנין המקדש, כדברי הרמב"ם… אין זה משנה במאומה את הערך הממשי של "הר הבית בידינו" (לנתיבות-ישראל ב' עמ' קי"ח, תשל"ז).
מדבריו עולה :
א. הריבונות היא עניין ממשי ולא הצהרתי. לכן הדגיש שגם כשהמוסלמים מתפללים שם, חיילינו נמצאים במקום "ושומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו".
ב. השטח הבעייתי הוא זה האסור ע"פ ההלכה כפי שציין מספר פעמים. מקור דבריו הוא הרמב"ם וכדברי מרן הרב זצ"ל בתשובתו. גם הרמב"ם אינו מתייחס לשטח המכונה בפינו "הר-הבית", שהוא גדול בהרבה מהר-הבית המקודש. אף בהר-הבית המקודש, מדובר רק במקום בו אסור לטמא-מת להיכנס.
הרצי"ה היה מצטט את דברי הרמב"ן (הוספה למצות עשה ד') פעמים אין ספור בשיחות שבע"פ ובכתב. במאמר "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו" (לנתיבות-ישראל א', עמ' קפא-קפד) מציין הרב את התהליך שאנו שותפים לו בדורות האחרונים, הפרחת השממה וקיבוץ גלויות, כדברי הרמב"ן "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".
עוד מוסיף הרצי"ה : אמנם עוד לא נכבשה לנו כל הארץ. גם ירושלים מקדש מלכותנו עוד איננה כולה בידנו, גם הכמות וגם האיכות של שלטוננו על ארצנו טעונות עוד השלמה ושכלול" (שם). מאמר זה פורסם בתשי"א כשירושלים העתיקה בשבי הירדנים. הרב קובע כלל חשוב – יש מדרגות שונות של שלטון גם בכמות וגם באיכות. מקום שבו אנו מנועים לבטא את שליטתנו במלואה הוא מקום שמצות כיבוש הארץ וישובה עדיין לא מתקיימת בו במלואה.
לאחר מלחמת ששת הימים אמר הרב :"הרואה ערי יהודה בחורבנם…קורע… אני לא קרעתי קריעה. נכון שירושלים העתיקה עדיין חרבה מבחינה זו שלא יושבים בה יהודים אבל הלא היא היום כבר בריבונותנו… נכון שאין לנו עדיין בית-מקדש אבל העיכוב בבניינו אינו עיכוב של גלות שהרי עכשיו אנו בעלי-הבית, ברוך ה'. מה שמעכב אותנו מלבנות את בית המקדש אלו הם עיכובים אחרים, הלכתיים או פוליטיים. אבל כל העיכובים האלה הם מצדנו ולא מצד הגויים. נקוה שנהיה מוכשרים לכך בקרוב" (שיחה לכ"ח אייר תשכ"ז עמ' 24). עוד אמר :"זאת עובדה שהר-הבית בידינו, אנו בעלי בית על הר-הבית, ולא הערבים. הם באים ברשותנו כי אנו מסכימים מרצוננו…שר הביטחון אמר שאם נרצה ניקח בולדוזר ונסלק את המסגד מהר-הבית. יכולים אנו לעשות זאת. אנחנו בעלי-הבית, אלא שיש לנו חשבונות פוליטיים משך כמה שנים עד שהדברים יסודרו" (שיחה ליום ירושלים תשל"ב, עמ' 89).
הרב צבי יהודה נפטר בי"ד אדר תשמ"ב, חדשים ספורים טרם הגירוש מימית, שכלפיו התבטא בחריפות גדולה, ואשר כל העת האמין שלא יתבצע למעשה. קשה לדמיין מה היה הרב אומר לו ראה את חורבן ימית ובנותיה, ולאחר חצי-יובל חורבן גוש-קטיף וצפון השמרון. לו היה רואה שהמוסלמים כבר שנים מספר עושים בהר-הבית כבתוך שלהם. קשה גם לדמיין מה היה אומר לו ראה שני ראשי ממשלה (ברק ואולמרט) המצהירים על נכונות לויתור על הר-הבית. ודאי שאמירה מהסוג שאמר שר-הביטחון דיין, עלולה להביא היום להתלקחות מלחמה כוללת. כאמור לעיל, שאלות אלה גם אינן רלוונטיות. באחת – השתנות העובדות באופן כה עמוק אינה מאפשרת העתקה 'אחד-לאחד' של דברי הרצי"ה שנאמרו במציאות שונה מהותית אשר פרטיה חשובים לעצם העניין. הלא בפועל לא מתקיימת ריבונות כפי שהיתה בימיו, ופעמים רבות "חיילינו ושוטרינו" אינם מעיזים להיכנס להר. המוסלמים גם חופרים בהר והורסים עוד ועוד שרידים מבית-המקדש, תוך עבירה חמורה על החוק בגלוי ובזלזול, כשחיילינו שופטינו ושוטרינו רואים ושתוקים. העיכובים אינם עוד מחמת עניינים הלכתיים או פוליטיים, אלא מחמת הגויים שאינם מאפשרים לנו שם אפילו תפילה מזדמנת!
יש הטוענים שכיון שאם היינו רוצים היינו יכולים למנוע את מעשי המוסלמים בהר ורק בגלל שיקולים שלנו איננו עושים זאת – עדיין יש לנו ריבונות. גם החוק הישראלי מוחל על ההר ועל כל מזרח-ירושלים. גם אם נקבל סברה זו – ודאי ש"איכות שלטוננו" נפגעה באופן חמור.
כיצד דורשים כיום ריבונות בפועל על ההר ? ריבונותה של מדינת ישראל ונציגיה שהם כוחות הביטחון, מיושמת בעיקר במקום בו נמצאים אזרחים יהודים, או בקרבתו. כך ביהודה ושומרון, בירושלים, בגליל ובנגב. הכיבוש הפך להיות מכיבוש צבאי ל"כיבוש אזרחי", המביא את הצבא בעקבותיו. בעקבות דברי הכוזרי, אף אנו נאמר : "הר הבית יכבש בעת שיעלו אליו יהודים בתכלית הכוסף והמסירות". (תקציר מאמר שפורסם בקובץ "קומו ונעלה", מכון צמ"ת)
