"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" (שמות כג, ז)
חלקו הראשון של הפסוק עוסק במעשי האדם (הדיין) ומצווה על האדם להתרחק משקר והריגת חף מפשע, וחלקו השני של הפסוק מדבר על דרכו של האל שלא תטיב עם רשע. מהו היחס בין מעשי האדם ומעשה האל במשפט ובחיים?
החלק הראשון של הפסוק קובע שחובת האדם להתרחק מדבר שקר. השקר מצוי במשפט ובחיים ואנו מצווים להתרחק ממנו, גם כאשר הוא יכול להועיל לנו ולהביא אותנו אל האמת.
הרמב"ם קובע על פי דברי חז"ל:
"אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר 'ונקי וצדיק אל תהרוג'. וכן אם העידו עליו שנים שעבד עבודה זרה. זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו, וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו – אין מצטרפין, שנאמר 'ונקי וצדיק אל תהרוג'. הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו" (הלכות סנהדרין פרק כ)
בשתי הדוגמאות של הרמב"ם העדות הנסיבתית מביאה כל אדם סביר להרשעת הנידון. אדם שרדף אחר חברו עם סכין, עדים התרו בו ולאחר מכן נמצא סמוך לנרצח ובידו סכין מגואלת בדם, קרוב לוודאי שהוא הרוצח. כמו כן, אדם שעד אחד מעיד שהוא עובד את השמש ועד שני מעיד שהוא עובד את הירח, קרוב לוודאי שהוא עובד עבודה זרה. אולם, אם בשני המקרים אין שני עדים מעידים שראו את המעשה או את אותו המעשה, ולכן אי אפשר להרשיע אותו בדין התורה. סביר להניח שהנידון אינו נקי ובוודאי אינו צדיק, אולם אנו מחויבים לקבל את הדין ולזכות אותו משום שעדות נסיבתית בדיני נפשות אינה קבילה.
הדיין או הצופה במשפט עלול לצאת מתוסכל מזיכויו של אדם שבעיניו הוא רוצח ולכן קיימת מקומה של האמונה בהבטחת האל "כי לא אצדיק רשע". רש"י אומר על הפסוק "אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה", כלומר אלוהים מבטיח לנו שהדין אינו נגמר בבית הדין. אם הדיין שפט צדק על פי כללי הדין, גם אם התוצאה אינה צודקת, הקב"ה יממש את הצדק מחוץ לכותלי בית הדין. הדבר נכון הן לפגיעה ברשע שיצא זכאי מהדין הן לברכה למי שיצא מקופח בדין.
סופה של האמת והצדק להתגלות מתבטא בפרשיית רוצח בשגגה המוזכרת בפרשתנו. רוצח במזיד חייב מיתה, ורוצח בשגגה גולה לעיר מקלט. כך כותב רש"י על הפסוק "והאלהים אנה לידו" (שמות כא, יג): "במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים שיעידו בדבר, זה לא נהרג וזה לא גלה. והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד – נהרג".
אנו מצווים להתרחק משקר ולחיות חיים מוסריים. לעיתים נדמה שדווקא השקרנים, הרמאים והמתנהגים בדרך שאינה מוסרית הם המרוויחים בעולמנו, ואילו הישרים הם הפראיירים והמפסידים.
האמונה שמעבר למאמץ האנושי יש צדק אלוקי, "כי לא אצדיק רשע", נותנת כוח וזקיפות קומה להולכים בדרך היושר והמוסר, גם ברגעים שבהם נראה שהדרכים הפתלתלות הן המצליחות.
כותב המאמר: הרב משה שפטר, ר"מ בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר
ועוסק בתכנון פנסיוני ופיננסי
