רקע
בשנים האחרונות התרחבה היוזמה להקמת אתרי אינטרנט העוסקים בהכרזה על מציאה ואיבוד של אבידות וכן של שליחת הודעות דוא"ל על אבידות ומציאות. מעבר לכך שמדובר ביוזמות מעולות המאפשרות פרסום בציבור הרחב, הרי שהמדיום החדש של האינטרנט מחייב דיון הלכתי מחדש בגדרי השבת האבידה בכפוף למציאות הוירטואלית. שאלות כמו "מהו פרק הזמן שחייב לעבור מרגע פרסום מודעה באתר ועד לשלב בו אנו מניחים כי המאבד התייאש ממנה?", או "האם לאתר אינטרנט יש גדר של רשות הרבים" הם רק חלק ממארג שלם של קושיות הקשורות בסוגיה זו. אין הכוונה במאמר זה לסקור את הנושא באופן מקיף, אלא לתת קוים מנחים בלבד.
בירור כללי ההלכה
מצינו בשו"ע: "הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: השב תשיבם (דברים כב, א)", ואם נטלם ע"מ לגזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך (דברים כב, א), ומשום לא תגזול (ויקרא יט, יג), ומשום לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג)" (שו"ע חו"מ רנט א)
מהלכה זו אנו לומדים את חשיבותה של מצוות השבת אבידה ואת חומרתה, המשיב אבידה מקיים מצוות עשה והנמנע מלהשיבה מבטל עשה ועובר בשני איסורי לאו. מהלכה זו אנו למדים גם כי המוצא אינו חייב להכריז על האבידה ולהשיבה לבעליה אם ידוע שבעליה כבר התייאש ממנה, או שיש להניח שבוודאי התייאש לפני שהגיעה לידו. לכן המוצא אבידה שאין בה סימן או אפילו שיש בה סימן אלא שמצאה במקום שסביר להניח שהמאבד יודע שלא ישיבו לו, והאבידה הגיעה לידי המוצא אחרי שנודע לבעלים שאיבדו, ולכן התייאשו, הרי שאין חיוב להכריז ולהשיב.
אם נראה שהחפץ לא אבד, אלא שבעליו הניחו אותו מדעתם ומדובר במקום שמור , הרי שאסור לקחת את החפץ. ומנגד, אם נראה שהבעלים השליכו את החפץ מדעתם, הרי שאין חיוב להחזיר להם אותו.
אם האבידה הגיעה ליד המוצא לפני שהבעלים התייאשו, בכל מקרה הוא אינו זוכה בה; גם אם הבעלים יתייאשו לאחר מכן. בהלכה מציאות זו קרויה: "יאוש שלא מדעת" ונפסק להלכה שאינו יאוש, שכן הבעלים אינם יכולים להתייאש לפני שהם יודעים שאיבדו את החפץ.
סוגייתנו עוסקת בחפצים שחלה לגביהם חובת השבת אבידה וקיימת חובה להכריז עליהם על מנת שהבעלים ידעו שנמצאו ויבואו לתת סימנים ולקבל את אבידתם. למדנו במסכת בבא מציעא (כח ב):
"תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה – היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים – התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו".
ההכרזה בירושלים, עליה מדברת הגמרא, הייתה במקום מיוחד: "תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה". הרמב"ם כותב שאבן הטוען הייתה גבוהה ומיקומה היה מחוץ לעיר בכדי שתהיה נגישה ומוכרת לכל (הלכות גזלה ואבדה יג א). אחרי החורבן העבירו את ההכרזה לבתי כנסת ומדרש, ובמקומות בהם הייתה תקנה שאבידות מעוקלות לטובת השלטון ("משרבו האנסין") היו מודיעים לשכנים והמכרים באזור מציאת האבידה. בנוגע לזמן ההכרזה על המציאה מצינו בתלמוד הירושלמי שצריך להכריז במשך שלשה ימים, אולם יש גם שהסתפקו בפעם אחת (פרישה).
הכרזה על אבידות בעידן המודרני
אבן הטוען כמו גם הכרזה בבתי הכנסת, מלמדים כי ההכרזה צריכה להיות בפרסום רחב ככל האפשר עד כדי "מעמד כל ישראל" (מאירי). במציאות שלנו כיום ישנם דרכים נוספות להכריז על המציאה כמו פרסום בעיתונות או הבאת החפץ אל תחנת המשטרה.
יש מקום לברר כיצד מכריזים בימינו, האם אדם צריך להגיע לכל בתי הכנסת בעיר, ואם מצא אבידה במקום שבאים אליו אנשים מכל הארץ, האם ייתכן ויצטרך להכריז בכל בתי הכנסת בארץ, ובפרט שיש הרבה יהודים שאינם מגיעים לבתי הכנסת לצערנו? בנושא פרסום בעיתונות מצינו בתשובות חת"ם סופר (חו"מ קכב) שכתב כי כיום קיימת חובה לפרסם בעיתון. פסק זה כלל לא ברור בתקופתנו שבה ישנם כ"כ הרבה עיתונים. האם יהיה המוצא חייב לפרסם בכל העיתונים הארציים והמקומיים? וגם אם נאמר שלא, כיצד יבחר באיזה עיתון לפרסם, וכל זה מבלי שנזכיר את ההוצאות הכספיות הגדולות בהם הדבר כרוך; הוצאות שייתכן מאד שלא יקבלם חזרה.
הבאת אבידות יקרות ערך למשטרה היא פתרון טוב למדי וזאת מאחר שרבים מהמאבדים פונים לשם כשהם מאבדים חפצים שכאלו. כמובן שגם עוד לפני הופעת האינטרנט היו לפרסום כללים. יש לפרסם באופן כללי את סוג החפץ הנמצא ללא דיווח על סימנים מזהים, כשעל המוצא לומר את הסימנים המובהקים. כמובן שיש להיזהר מאנשים שאינם הגונים, כותב השו"ע (חו"מ רסו ו):"בראשונה, כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים מחזירים אותה לו אא"כ הוחזק רמאי, משרבו הרמאים התקינו ב"ד שיהיו אומרים לו: הבא עדים שאין אתה רמאי, וטול" לעומתו פוסק הרמ"א, שמחזירים בסימנים מובהקים ללא צורך בעדי נאמנות.
הכרזה על אבידות באמצעות האינטרנט
המדיום האינטרנטי משתלב בצורה אופטימאלית עם דרישות ההלכה. האינטרנט הוא כיום מקום נגיש אולי אף יותר ממקום פיסי, שכן אפשר להגיע אליו ולמידע שבו מכל מחשב בכל מקום בעולם. נראה שאפשר לומר שכיום כל מאבד יכול לגלוש לאתר שבו מכריזים על אבידות ומציאות ולחפש האם פורסמה שם מודעה על אבידה הדומה לשלו. יש להניח כי גם מי שאינו משתמש קבוע באינטרנט ימצא את הדרך להגיע למקום שבו קיימת האפשרות לגלוש על מנת לחפש את אבידתו. מכאן שגם ברור שכל מוצא המכריז על האבידה באינטרנט, בוודאי מקיים מצוות הכרזה ואולי גם יזכה בעקבותיה לקיים מצוות השבת אבידה לבעליה.
גם אם לא התקבלה תגובה מהמאבד, וסביר להניח כי הוא התייאש ממציאת האבידה, אין הדבר אומר כי המוצא זוכה באבידה. מכיוון שהייאוש הוא אחרי מציאת האבידה, הרי שלהלכה נפסק, כפי שהזכרנו לעיל, כי החפץ יהיה מונח ביד המוצא "עד שיבוא אליהו". אליהו עתיד לגלות למוצא מיהו בעל האבידה. במקרים בהם קשה למוצא לאחסן את האבידה או שהיא מתקלקלת או שערכה יורד, ניתן להקל שייקח את האבידה לעצמו או ימכור אותה וישאיר בביתו מסמך המתאר את האבידה ושוויה, כך שאם בעתיד יגיע בעל האבידה ניתן יהיה להשיב לו את שווייה הכספי.
מצוות השבת אבידה היא חידוש מיוחד של התורה ועם ישראל זכה בה, בהתבוננות שכלית רגילה יש מקום לומר שמאבד חפץ, מאבד את בעלותו עליו והמוצא זוכה בו, התורה מחדשת לנו שהמאבד עדיין הוא בעליו של החפץ כל זמן שלא התייאש ממנו, והמוצא חייב להשיב את החפץ אם הגיע לידו לפני הייאוש של בעליו. מעיקר הדין החובה להשיב אבידה היא באבידת ישראל ולא באבידת נכרי , אבל במקום שיתקדש שם שמים ראוי להחזיר גם לנכרי, ובמקום שיש חשש חלול השם חייבים להחזיר גם לנכרי (שו"ע חו"מ רסו א). ברור שבימינו קיים חשש זה, ולכן קיימת חובה להחזיר אבידה לכל אדם. ולכן באתרים הנ"ל נוכל לקיים גם מצוות השבת אבידה לאחינו בני ישראל וגם לקדש שם שמים כלפי נכרים שיקבלו את אבידתם. עכ"פ ניתן לסכם כי אתרים באינטרנט שכל מטרתם היא קיום מצוות התורה הם מקדשי שם שמים ברבים.
הרב בניהו ברונר, נשיא ישיבת ההסדר בצפת וראש מיזם הנישואין של ארגון רבני 'צהר'
