רגישותה של ההלכה היהודית לגניבה וגזילה היא מן המפורסמות. כלל ידוע הוא ש"דין פרוטה כדין מאה", וההלכה אוסרת באופן מוחלט כל שימוש שלא כדין בממונו של האחר. ההלכה פוסלת לעתים גם הסכמים שנעשו מראש בין שני אנשים, במידה ומדובר בהערכה כי ההתחייבות בהסכם לא נעשתה בלב שלם. כך לדוגמה היא אוסרת על בני האדם להתערב על סכום כסף מסוים, וזאת בשל העובדה כי התערבות, מעצם טבעה, נעשית כאשר כל צד מניח כי הוא יזכה בה, ועל כן תשלום הכסף נעשה שלא מרצון חופשי מוחלט.
על רקע רגישות זו מוזר לקרוא בפרשת השבוע שלנו את הפסוקים הבאים: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן…כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ". על פי פשוטו של מקרא נראה כי לצד האיסור שקובעת התורה על קציר או קטיף כמויות מסחריות משדה שאינו שלך, התורה לכאורה מתירה לכל מי שנכנס לשדה חברו לאכול קצת ענבים או לקטוף מעט מלילות. ונשאלת השאלה האומנם מותר להיכנס לזר להיכנס לשדה אדם אחר ולאכול לשובע (כל עוד מדובר רק בו ולא בקטיף מסחרי)?
שאלה זו נענתה ע"י התורה שבעל פה, כשהפרשנים הסבירו כי אין מדובר כאן בהולכי רגל הבאים מהחוץ אלא בפועליו של האדם העובדים בשדה. הפרשן היסודי ביותר לתורה -רש"י, כותב כך על הדברים: "כי תבא בכרם רעך – בפועל הכתוב מדבר", לאמור: אין מדובר אלא בשכיר המועסק אצל בעל הבית. אולם לא זו בלבד אלא "שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה (הפועל) נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם בא לעדור ולקשקש אינו אוכל", לאמור: ההיתר לפועל לאכול מפירות בעל הבית תקף רק בשעה שהוא עובד אצלו בבציר, אולם היתר זה איננו מתיר ליהנות מרכושו של המעסיק בכל מקרה.
לאור הסבר זה נמצאנו למדים חידוש גדול לשני הצדדים. החידוש הראשון הוא לצד האיסור הקשור במועסק. פעמים רבות שכירים מרגישים כי מותר להם להשתמש ולעשות ברכוש המעביד כבשלהם. הם מתרצים זאת בכך "שבעצם הרווחים שלו הם תוצאה של העבודה שלנו". התורה לא רק שאינה מכירה בתירוץ זה כלל וכלל, אלא היא אף מדגישה את האיסור על הנאה מרכושו של אחר ללא רשות. מדובר בפרצה שכולנו מכירים אותה, בעיקר בכל הקשור בשימוש בטובות הנאה משרדיות, כמו לקיחת ציוד הביתה, שימוש במדפסות ומכונות צילום לצרכים פרטיים ועוד. תופעות שכאלה אסורות ויש להימנע מהם ולחסום אותם, שכן רכושו של המעביד אינו הפקר.
מצד שני, התורה מתחשבת גם בעובד ובכך שלא ניתן לתבוע ממנו לעבוד בבציר ענבים (לצורך הדוגמא) מבלי שפה ושם הוא יאכל מהם. כך ביאר זאת אחד מהפרשנים הקדמונים: "כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו, אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר – יאכל באיסור, ולכך התירה התורה כנפשך שבעך". לאמור: ישנן תביעות אותן לא ניתן לתבוע מהאדם, שכן גם אם הדבר יהיה אסור – הרי שבכל מקרה יעברו עליו ולא ישמרו אותו. אשר על כן, קבעה התורה גבולות מסוימים בתוכם מותר לשכיר ליהנות מרכושו של בעל הבית. מבחינה הלכתית משפטית טהורה הדבר מכוון אך ורק לגידולי השדה ורק בשעת הבציר, אולם הרעיון הוא רעיון נכון בכל התחומים.
אנו צריכים לטפח אפוא את שני הצדדים של המשוואה. הן את הצד המחייב את השכיר לנהוג באחריות כלפי רכושו של המעביד ולא ליהנות ממנו שלא ברשות, ומאידך את האנושיות של המעביד כלפי העובד תוך הטמעת ההכרה כי ישנם דברים שלא ניתן לתבוע מעובדים בשל חוסר האנושיות שבדבר. בין שני קטבים אלו הולכת ומתפתחת שפה ישרה והגונה של יחסים בין עובדים ומעבידים.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
