אשה אחת, חכמה מאוד, נתנה בידי לפני זמן מה אמת מידה מדויקת לשאלה שמידי פעם כמעט כל אחד מאיתנו שואל את עצמו והיא: "האם אני נמצא בתקופה של שינוי?". אמת המידה המדוברת קובעת כי כאשר אדם שם לב כי החברים, הספרים והמורים הרוחניים בחייו משתנים, הרי שחזקה עליו שהוא בתהליך של שינוי.
בחצי שנה האחרונה אני חווה תהליך שכזה במסגרתו כל שלושת המעגלים הללו בחיי מתחלפים. ספרים שפעם חשבתי שלא אוכל בלעדיהם, היום כבר לא מעניינים אותי. מורים רוחניים שפעם חשבתי שהם המודל האחד והיחיד עבורי פינו מקומם לאחרים, שונים לגמרי. וגם החברים, או לפחות חלקם, עברו הלאה כשאחרים, שונים מהם לחלוטין, באו תחתם. אני יודע כי יש מבין מכרי כאלו ששואלים את עצמם בחודשים האחרונים "מה עובר" עלי. כמה וכמה אנשים שאלו אותי בתקופה האחרונה האם אני "מתחזק". היו ששאלו אותי האם עליהם להבין מהכיפה הלבנה הגדולה שבחודשים האחרונים מעטרת את ראשי בשבתות כי הפכתי ל"ברסלבר"? אלו שהעזתי לספר להם כי התחלתי להתבודד בלילות, תהו האם עליהם להסיק מכך כי בראש השנה הקרוב רעייתי תוותר לבדה שכן אני נוסע לאומן. השאלות הללו שעשעו אותי מצד אחד, ומאידך גרמו אצלי לתדהמה כשהבנתי עד כמה נחוץ לאנשים ה"קטלוג" של כל אדם איתו הם באים במגע. זה אפילו קצת עצוב בהתחשב בעובדה שאפילו אני לא יודע להגדיר את עצמי…
הדברים הללו הם הקדמה לסיפור במרכזו עומד אחד מרבותי משנות ישיבת ההסדר, שזכיתי לחלוק עימו לפני כחודש נסיעה משותפת לחתונה. מדובר ברב שבעיני הוא דמות מופת. אישיות ממנה למדתי רבות (בעיקר מהתבוננות) ושאני מעריך ומוקיר עד היום. כיוון שכך החלטתי לנצל את הנסיעה להחלפת רשמים, ובמיוחד התעכבתי בשאלת יחסו של הרב לפריחת תורתו של ר' נחמן מברסלב בדורנו.
לאור ההקדמה, ניתן להבין כי השאלה לא הייתה מקרית .
בתודעתי היה צרוב שיעור מתקופת הישיבה, 12שנים אחורה, שבו הרב הנ"ל הביע אז אי נחת מ"תופעת ברסלב". לשאלתי הודה הרב כי גם כיום דעתו עומדת בעינה, ובכדי לחזק את העניין הוסיף ואמר כי דעתו בנושא היא "כדעתו של רב פלוני אלמוני"- וכאן נקט הלה בשמו של אחד מהמוכרים והמובילים ברבני הציונות הדתית.
"ומה דעתו של הרב פלוני?", הוספתי והקשיתי.
הרב שישב לידי התחייך ואמר כי : "דעתו על ברסלב היא שתמיד היו אנשים אנוכיים בעם ישראל שחשבו רק על עצמם, והברסלבים הם האנוכיים של דורנו", תוך שהוא מסביר כי החסידות וברסלב בפרט מדגישים את הצורך בעבודת האדם הפרטי, ההתפתחות האישית ופיתוח המודעות העצמית של האדם בכדי להגיע לדבקות בה', ואלו עומדים בסתירה מוחלטת לתורת הכלל והלאומיות שאותה הנחיל וחידש בעולם הרב קוק.
אני כנראה לעולם לא אשכח את השיחה הזאת, כי ברגע שהדברים נאמרו התרסקו עלי קצת השמיים. הבנתי שהרב שיושב כעת לידי, זה שבמשך כ"כ הרבה שנים הערכתי ונשאתי אליו עיניים, כנראה חושב שאני לא יותר מסוציומט. הקביעה הכללית שיצאה מפיו, לפיה יש רק דרך אחת ואין בלתה, גרמה אצלי לשנייה לאיבוד האמונה הפנימית והביטחון העצמי. הרגשתי איך אני מתקפד בתוכי. הרגשתי בודד.למרות שלא דברנו באופן ספציפי עלי, האמירה הכללית הקשה, גרמה אצלי לתחושה כי מבחינתו אין ערך לדרך שהובילה אותי לאמונה המחודשת אם היא לא "הדרך הנכונה". שאלתי את עצמי האם באמת אין בעיניו שום משמעות לגילוי מחדש של התפילה, של החוויה, להתחברות אל מהות המילים, ליכולת להתגבר? האם מבחינתו היה עדיף שאשאר אדם בינוני מתוסכל ועצוב, אבל שמדקלם מנטרות "הנכונות"?
רובנו ספוגים במטענים עודפים של ביקורת כשאת רובה אנו לא מבטאים בפה אלא במחשבה. יש לנו מגירה מתאימה לכל אחד: לחילונים, לחרדים, לשכן ממול, לזה שמתפלל מאחורי במנחה בבית הכנסת ואני אפילו לא יודע איך קוראים לו אבל אני יודע טוב מאוד לאיזה מגירה להשחיל אותו כי הקול שלו מעצבן אותי או בגלל שהכיפה שלו קטנה/גדולה מידי, לבן או בת הזוג שלנו שהפרצוף החמוץ שלהם גורם לי לקפוץ למרות שזה בכלל לא קשור אלי והדוגמאות הן אינסופיות…
כל זה מחזיר אותי לתחילתה של הרשימה ולמה שאני מזהה כאחת מהעבודות החשובות והעיקריות שראוי שכל אחד יקח על עצמו בכלל, ובימים אלו של אלול בפרט. הורדת ביקורת תוך פיתוח התבוננות פנימית עצמית, מבלי להשוות את עצמי לאחרים; התרכזות בדברים אותם אני נדרש לתקן ולא בתיקון הזולת, היא לטעמי תחילתה של דרך המובילה לחיבור אמיתי. הלוואי ונזכה.
איתמר מור הוא עורך עלון "השבת"
