פרשתנו, פרשת כי תצא, היא המקור למצוות קידושין. המצווה נלמדת מהפסוק "כי יקח איש אישה ובא אליה", כלומר: מצווה למסד את הקשר הזוגי על ידי "ליקוחין" משפטיים. הרמב"ם מסביר את הרקע למצווה זו: "קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אשה בשוק. אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה, יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר: כי יקח איש אשה ובא אליה". במלים אחרות: הקידושין "כדת משה וישראל" נועדו להקים את מוסד הנישואין ולהעניק לו סטאטוס משפטי ("יקנה אותה תחילה") וכן הכרה ציבורית (= "בפני עדים"). כך נוצרת מחויבות של הבעל כלפי אשתו, וכך גם מובטחת יציבות הנישואין.
ואכן, כל חתן וכל כלה הנישאים ומבקשים לדעת מהו המקור בתורה לטכס הנישואין, מופנים אל הפסוקים בפרשתנו. אולם אם נמשיך ונעיין בפסוקים נופתע מההקשר שדווקא איננו מסתדר עם נישואין: "כי יקח איש אישה ובא אליה ושְנֵאָהּ". ישנה פעם נוספת בפרשתנו בה מוזכרות המילים "יקח איש אשה", אולם גם שם ההקשר איננו סימפטי כלל ועיקר: "כי יקח איש אשה… והיה אם לא תמצא חן בעיניו… וכתב לה ספר כריתות". לכאורה לא מובן, מדוע הבשורה הגדולה של נישואין "כדת משה וישראל" תופיע בתורה דווקא בהקשרים של כשלים ותקלות בבנין הבית בישראל? היכן הם הקידושין המובילים להקמת בית שהאהבה, האושר, ההערכה ההדדית, שיתוף הפעולה, הקבלה והנאמנות שוררים בו? היכן הוא התיאור של "כי יקח איש אשה… ושרתה ביניהם השכינה, מתוך אהבה ואחוה ושלום ורעות"? מדוע כך בחרה התורה להציג בפנינו את מוסד הנישואין, על בדרך השלילה? היכן מסתתר לו אידיאל הנישואין?
נדמה שהתשובה לשאלות אלה היא שבעיני התורה חיי נישואין תקינים ומאושרים הם המצב הטבעי. זהו המצב הנורמאלי, הפשוט, הבסיסי או בשפת המחשב: ברירת המחדל. ברירת המחדל היא חיי נישואין אידיאליים, ולכם התורה גם יוצאת מתוך הנחה שמי שבונה בית בישראל יחיה חיים מאושרים. זו גם הסיבה בגללה התורה לא מצאה מקום לפרט את מעלות חיי הנישואין. היא הבליטה אך ורק את המצבים החריגים המחייבים התייחסות כגון: "כי יקח איש אשה… ושנאה". במילים אחרות: התורה מתארת רק את הנישואין בגרסה המשברית.
כמובן שאין להסיק מכאן שנישואין מאושרים יבואו בלא מאמץ ובלא השקעה. אין צמיחה בעולם שאיננה זקוקה להשקעה. ישנם פרחים ושיחים שצמיחתם היא טבעית, אולם גם אלה לא יפרחו אם לא ישקו וזיבלו אותם. כך גם חיי המשפחה. אלו זקוקים להשקיה וזיבול, וכל זה למרות שהצלחתם היא טבעית.
ושמא ישאל השואל: הרי בימינו התרבו המשברים, התרבו החריגים, עד שקשה להכריע מה חריג ומה טבעי, האם מוסד הנישואין הוא המצב הטבעי, או אולי דווקא פירוקו? התשובה לשאלה זו היא שהשינוי איננו נובע מכך שח"ו התורה איננה עדכנית לדורנו, אלא בכך שהחברה המודרנית נטשה את אורח החיים הטבעי. הן החברה והן היחיד חשופים כיום לאין-סוף גירויים שונים ומשונים והללו מפירים את האיזון הפנימי הטבעי. במקום שאין בו יציבות, שאין בו קביעות ושלווה פנימית, הרי שהדבר משפיע גם על חוסנה של המשפחה, על יחסיהם של האיש ואישה ויחסי הורים וילדים. מכאן שאין להתפלא על כך שהמשברים רק הלכו והתרבו.
אולם האמת היא שהתורה אינה מסתפקת רק בתיאור החריג בתחום הנישואין. בסוף פרשתנו היא גם מתארת מצב של "כי יקח איש אשה" מסוג אחר לחלוטין: "כי יקח איש אשה חדשה… נקי יהיה לביתו שנה אחת ושִמח את אשתו אשר לקח". כאן מדובר בלקיחה שהיא כולה שמחה ואושר. ישנם ציניקנים שדרשו פסוק זה על דרך ההלצה באומרם כי גם התורה מסוגלת להבטיח לא יותר משמחה של שנה אחת בלבד. חוגגים שנה ואז הכל קורס… אולם המעיין בפירושי הקדמונים לפסוק זה יראה שדרך קריאתם את הפסוק הייתה שונה. כך לדוגמה "ספר החינוך" הכותב כי טעם מצווה זו כדי בני הזוג יקדישו שנה אחת לביסוס הקשר הזוגי, להתרגל זה לזו וזו לזה, וכל זה על מנת להפוך את הקשר ביניהם לטבעי. רק כך תתמיד השמחה לאורך ימים ושנים. זו גם לשון הנצי"ב: "הזהיר הכתוב בזה, משום שהיא חדשה לו ועדיין לא נשרשו בחיים, ואם יסיח דעתו ממנה יוכל להיות שינתק החבל לגמרי… (ולכן) לא יצא [מביתו] אם לא יהא ברור שישוב לאהבתה".
הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
