משנה: הרב שרלו מסכים כי יש למנוע התערבות של החוק בענייני הלכה והשקפה, אולם לשם כך יש לקיים דיונים לא תחת הכותרת ההלכתית אלא בבמה נפרדת שבה הדברים מתבררים. ההתערבות של הפרקליטות בנושא ספר "תורת המלך", היא תוצאה של שתיקת הממסד הרבני לפרסומים מסוג זה.
"ופושעים ייכשלו בם" – דברי תורה עלולים להפוך ביד מבקשי רעה למקור הרסני המחזק כל מעשה רשע. הרוצה לחפש אילן גבוה כדי להיתלות בו יוכל להצדיק כל עוול. הוא יוכל ללמוד מפנחס כיצד הורגים עוברי עבירות בעריות בפומבי, ולהצדיק רצח במצעדי גאווה. אם ירצה הוא יוכל ללמוד מיעקב אבינו לרמות ולשקר אחרים. אם ירצה הוא יוכל ללמוד משמעון ולוי לנקום בגויים מסביב. אם ירצה הוא יוכל להורות ע"פ פשט פסוקי התורה על שריפת כל המקומות בהם עובדים גויים את אמונתם. אם ירצה הוא יוכל לקבוע כי אין בעיה באונס נערה, אלא חובת תשלום לאביה ונישואיה לכל חייו – אם ירצה; הוא יוכל לפעול כדי להרוג מחללי שבת – אם ירצה, ועוד ועוד. ב"ה, חכמי ישראל לדורותיהם לא הלכו בדרך זו, ופוסקי ההלכה למעשה לימדו אותנו כי יש גשר בין התורה שבכתב ובין ההלכה למעשה, והתורה שהם צעדה בדרך של "כי ישרים דרכי ד', צדיקים ילכו בם".
ברם, המציאות הזו של אפשרות נפילה מעלה את השאלה האם מוטל עלינו להתמודד עם נפילות אלו, ואם כן – כיצד. דווקא מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי "…. ע"כ נראה בענין ההלכה של חופש הדעות, שהיא מתאמת בזמן הזה לרוב בעלי הדעות שבעולם, עד היכן יגיעו גבוליה ע"פ השכל. שמא תאמר שאין לה גבול, לא תוכל כלל לומר כן. האחד שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה, ועוד טבע הענין מחייב שיש גבול לחופש הדעות, שאם לא יהי' שום גבול, כ"א יפרק עול כל מוסר מוסכם, עד שיגיע בבינתו הפרטית לסוף הדעה על מה הוא עומד, ואז תמלא הארץ נבלה…" (איגרת כ). , לא זו בלבד, אלא שתופסי התורה אינם פרופסורים, אלא שתורתם נאמרת כתורה מחייבת, וכהמשך למסורת התורה שבעל פה. לפיכך ברור הוא שיש גבול המחייב את מניעת סילופה, ואת הנזקים החמורים העלולים להיגרם מכך. ברם, מן העבר השני אנו מכירים את החשיבות העליונה של הדיון הפתוח בבית המדרש, את חובת "לא תגורו מפני איש" ואיסור ההחנפה, את הזהירות מפני השתקת קולות אחרים בבית המדרש וכדו'. כאשר מדובר בהתערבות של גורמים חיצוניים לבית המדרש – הסכנה גדולה פי כמה. אין מקום לרשות חילונית להתערב בנעשה בתכני הדיון בענייני תורה.
מה אפוא עושים? כיצד מאפשרים מחד גיסא את תרבות המחלוקת בבית המדרש, ומאידך גיסא נמנעים מאותה קיצוניות העלולה למלא את הארץ נבלה ? השאלה הזו צריכה להישאל דווקא בשעה שלא עומדת פרשה מסוימת על הפרק, אלא מאחורי "מסך הבערות", לאמור: כאשר הדנים בשאלה זו אינם יודעים באיזה צד של המתרס הם נמצאים, ומה יהיה הנושא שיעמוד על הפרק בפעם הבאה, והם כאנשים הנאמנים לאמת יהיו עקביים, ויתמכו באותה עמדה בנושא גבולות חופש הדעה בין אם הם תומכים בעמדה ובין אם לא.
נראה כי ניתן לקבוע שלושה יסודות. היסוד הראשון הוא שאם חפצים אנו כי המדינה לא תתערב בנושאים של בית המדרש – אנו צריכים להקים מערכת שתתמודד עם שאלות אלו. מבחינה תורנית והלכתית כאמור זה לא נכון שאין גבול וכל מה שנאמר כאשר מבססים את הדברים על כתבי הקודש – מותר. לו היינו אנו מקימים מערכת של התמודדות – כמו מועצת העיתונות בתחום העיתונות, בתי דין משמעתיים בתחומי עריכת הדין וכדו' – והיינו זוכים לאמון בשל העובדה שאכן היינו מתמודדים עם השאלות האלו, לא היה צורך בהתערבות גורמים חיצוניים. היסוד השני הוא להקיש מדיני זקן ממרא, ולחלק בין דיון תיאורטי בבית המדרש שעליו לא נידון זקן ממרא, ובין הוראה לאחרים. בכל מקום בו נראה כי גבולות בית המדרש נפרצים ואין מדובר בשאלה תיאורטית אלא בהוראה היכולה להפוך להוראה מעשית – חובה על העולם הרבני להתמודד עם המציאות הזו, ואם לא – צודקת המדינה שהיא מתערבת. על כן, דיון בשאלת חיוב סקילה של מחלל שבת המתקיים בבית המדרש, שאין לו שום הוא אמינא מעשית – מותר; דיון בדבר דין רודף על מי שמביע דעות אחרות משלך, בלי להבהיר כי מדובר אך ורק בדיון מעשי – אסור.
והדבר השלישי הוא לזכור כל הזמן את דברי הרמב"ם: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם", שאמנם נאמרו על חובת פיקוח נפש, אולם מלמדים על התורה כולה. דברי תורת ישראל ממשיכים את מייסד האומה, אברהם אבינו, בהצטיינו בעשיית צדקה ומשפט, ומבקשים להביא טוב וברכה לעולם. מעבר למערכת המוסדית של התמודדות עם הגבולות שהוצעה לעיל, ומעבר לקו המנחה והמבדיל בין הדיון בתוך שערי בית המדרש ובין הוראה כלפי חוץ, צריך להתמודד עם הדעות המוטעות בשורשן. החובה המוטלת עלינו היא להוסיף ברכה ואור בעולם, לקרב את עם ישראל לאבינו שבשמיים, ולהביא את בשורת התורה לעולם כולו. את החושך לא מגרשים במקלות אלא בהוספת אורה, וכאשר היא זורמת מבית המדרש – היא מסוגלת לסחוף אחריה את לומדי התורה כדי שלא יתקרבו לגבולות האסורים, ולדרדור דבריה בצורה מעוותת. פיקודי ד' ישרים משמחי לב.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
