הרב דוד סתיו מסביר מדוע ספר "תורת המלך" הוא הדוגמא הכי פחות מוצדקת למחאה כנגד התערבות של מערכת החוק בפסיקה הרבנית.
אחת המעלות בהם נתברך בית המדרש ההלכתי במהלך הדורות היה חופש היצירה והמחשבה. בית המדרש קיבל כמעט כל שאלה (שאלות ר' ירמיה שהוצא מבית המדרש מזקיקות דיון נפרד) כלגיטמית ובמידה רבה אף חייב את מלמדי התורה לענות על כל שאלה. "מנא הני מילי" הינה קריאת תגר העומדת בפני כל מלמד הלכה המחוייב לבוא ולנמק את דבריו. גדול התנאים עד אחרון המלמדים מחויב להיות מסוגל להשיב תשובה לשאלה זו ולעמוד מאחורי דבריו, עוד בטרם מתחילים לדון בתוכן הדברים. החופש לשאול ולהקשות אינו אומר כי אין כללים מקובלים לשאלות ובעיקר לתשובות. יתר על כן, בבוא החכמים לפסוק הלכה למעשה הרי שהזהירות בדבריהם תהיה מרובה. פעמים ותפסק הלכה, ופעמים זו תהיה "הלכה ואין מורים כן", ופעמים אפילו לא תפסק ההלכה למעשה כלל בשל גודל הזהירות ויראת ההוראה המלווה כל פסק הלכה מחודש.
אם הדברים נכונים בהלכות שבת וכשרות, על אחת כמה וכמה זהירות זו אמורה ללוותנו בהלכות נפשות (מקובלנו מרבותינו שלא כל מה שחושבים אומרים, ואף אם אומרים לא כותבים ובודאי לא מדפיסים), במיוחד בנושאים המתחדשים בדורנו שעיני כל העולם בוחנות אותם בשבע עיניים. לפסיקות שכאלה עלולה להיות השלכה על מעמדה של ישראל בעולם, על חיי יהודים בכל העולם ועל עתידה של ארץ ישראל. חכמינו היו כה זהירים בנושאים אלה, שאפילו חידשו הלכות רבות על מנת למנוע איבה בין ישראל והעמים.
די להתבונן בהקדמה לספר "שמירת שבת כהלכתה" המצוי בביתו של כל שומר תומ"צ, שבה כתב המחבר כי הספר הוא להלכה ולא למעשה. מדובר בספר שחותמו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל מתנוסס עליו, ולמרות זאת בענווה אין קץ הוא מכריז על עצמו כי לא לפסוק הלכה הוא בא. זוהי דוגמא הפוכה בתכלית לספר "תורת המלך" העומד בשבועות האחרונים בכותרות, העוסק בדיני נפשות ועלול להוציא שם רע על תורת ישראל ומלמדיה. בספר אין אפילו הערה האומרת כי הדברים הנאמרים בו הם הצעה תיאורטית לדיון ולא למעשה עד שידונו בו גדולי הדור.
אם זו הייתה הבעיה היחידה בפרסום הספר "תורת המלך", ייתכן שהיינו צריכים להחריש ולו משום שחירות עולם הלכה דורשת להעניק לחכמים את הסמכות להחליט מתי ואיך הם מפרסמים דברי תורה. אולם כאשר יוצאים פסקי הלכה כמסקנות ברורות שלא על פי כללי פסיקה אלמנטריים, וכל זאת בשמה של תורה, הרי שחובתינו למחות ולא רק בשל המסקנות כמו בשל דרכי ההיסק המנוגדות לכל מה שבית המדרש התלמודי מכיר כלגיטמי.
בכדי להמחיש את הדברים, להלן דוגמא אחת: מחברי הספר (בעמודים רה-רז) דנים בשאלה האם מותר לפגוע בתינוקות ערבים שלא חטאו, אבל סביר שיגדלו ויהפכו אוכלוסיה עוינת. מדובר במציאות של יחסי מלחמה בין העמים, אבל השאלה עוסקת באפשרות לפגוע באותם תינוקות שלא במסגרת קרב ולא לשם פגיעה במחבלים או מניעת סכנה מחיילי צה"ל. בנושא זה מציעים המחברים את הפסק הבא: "אך לגבי לקום ולהרגם בפועל (את אותם תינוקות), הנה מצאנו שישעיהו הנביא קורא להרוג את הטף של בבל, למרות שהם קטנים ועדיין אינם ברי דעת: "הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים"… בהמשך גם מובאים דברי "רבנו בחיי" המבהיר את הטעם של מחיית שבעת העממין על נשיהם וטפם. אמנם המחברים מדגישים כי דבריו של רבנו בחיי התייחסו רק לשבעת העמים הכנענים, אולם אין הדבר מפריע להם להסיק כי במהות אין הבדל בין עמים אלה לעמים אחרים אלא מבחינת רמת הודאות כי הם יזיקו לישראל. לכן מסקנת הכותבים היא: "אנחנו למדים כי יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים". למען לא יטעה איש בהבנת הדברים מסוכם עקרון זה בסוף הספר במסקנות בקצרה: "גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות בני נח יש שיקול להרגם בגלל הסכנה העתידית שתגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם אפילו כשאינם מהווים מחסה לרשעים ".
עיון במקור המצוטט מספר ישעיהו מגלה כי אין רמז לכך שבפסוק מדובר בילדים קטנים, אלא רק בבניהם של החוטאים ללא התייחסות לגילם. אולם לא זו הבעיה המרכזית (נתעלם גם מהעובדה כי כל דיני המלחמה תלויים ברצון המלכות ובהסכמתה ואינם נתונים לכל אחד לבדו). לעולם ההיסקים ההלכתיים יש מערכת ברורה של כללי ברור ופסיקה. נבואה מקומית של גדולי הנביאים (אחרי משה) היא לשעתה ולעולם לא תוכל לשמש כמקור לפסיקה הלכתית בשל היותה שייכת להקשר מסויים. כל זה מעבר לשאלה העקרונית השנויה במחלוקת ראשונים (רמב"ם ותוס'), באיזו מידה ניתן להשתמש בנבואה ככלי הלכתי. על השימוש המופרך ב"רבנו בחיי", שהינו בכלל פרשן מקרא, אין צורך אפילו להרחיב. ממתי אנו דורשים טעמא דקרא ופוסקים מכך הלכות?! זאת ועוד: המעיין בדברי "רבנו בחיי" במקום יראה שעיקר טעמו ביחס לעמים הכנענים הוא סביב תועבות העמים ההם שהיו שקועים בעבודה זרה, ללא כל קשר למלחמה המתרחשת על חבל ארץ מסויים. אולם לא זו עיקר טענתי. הטענה העיקרית היא כיצד ייתכן שספר, כביכול הלכתי, יפסוק את דינם של עשרות אלפי תינוקות על סמך פרוש של "רבנו בחיי" על שבעת העמים? האם מישהו הורה פעם הלכות באופן הזה?
רבנים רבים מחו בשבוע שעבר, ובצדק, על חקירות נגד רבנים. הם בקשו להגן על עצמאותה של תורה מפני חקירות חיצוניות וטוב שכך, אולם כמדומני שראוי היה להביע מחאה לא פחותה בעוצמתה כנגד פרסומו של ספר שכזה המדבר ב"פסקי הלכות" הנובעים כביכול מעולם של תורה.
הרב דוד סתיו הוא יו"ר ארגון רבני צהר, ראש הישיבה הגבוהה בפ"ת ורב העיר שהם
