ים של דיו ולא מעט תסריטים נכתבו על מאורעות הנפלאות בפרשת בשלח. אחד מהמאפיינים של הפרשה הוא ההתנהגות של בני אדם בעתות לחץ. לראשונה בפרשתנו בני ישראל, כעם, לומדים על בשרם את התמודדותם עם מצבי לחץ קיומיים.
כשבני ישראל רק יוצאים ממצרים, הם כבר נקלעים למצב קשה. הם נמצאים בין הפטיש לסדן, בין חיילות פרעה ובין ים סוף. פרעה מלך מצריים אף אומר: "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר…" (שמות יד, ג). במצב הבלתי נסבל הזה היו אנשים שרצו לחזור לעבדות במצרים והיו אחרים שרצו להילחם או אפילו לקפוץ לים. שני הרצונות הללו נבעו מדחף אובדני. אך משה מכריז: "אל תראו התייצבו וראו את ישועת ה'… ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" (שם, יג-יד) ואכן בני ישראל "הלכו ביבשה בתוך הים"(טו, יט) – ים סוף נקרע לגזרים ופרעה וחילו טובעים בים.
ובהמשך בהיעדר מים ואוכל במדבר רבים מהעם מתלוננים אל משה ומאיימים לחזור לעבדות מצרים. אף על פי שהפתרון ממהר לבוא ומופיע בצורת מן ניסי הנופל אליהם בכל יום מהשמיים, יש אנשים שהם חסרי גבולות ומעצורים (אולי חסרי אמונה וביטחון בה' בשפה הדתית). על אף האזהרה לא ללקט יותר מן הקצוב לכל אדם ("עומר לגולגולת מספר נפשותיכם" טז, טו), אותם אנשים ליקטו יותר מדי ואז התקלקלו להם המותרות ("וירום תולעים ויבאש…"שם כ). ובסופו של דבר קורה מצב שלא היה חסר לאף אחד את המגיע לו "ולא העדיף המרבה וממעיט לא החסיר…"(שם, יח). חלק מהעם אף מתקשה לקבל את הציווי להימנע מללקט מן בשבת ויוצאים מאוכזבים כאשר המנה היומית אינה נמצאת ביום זה.
מעניין לראות את המהלך שבני ישראל עוברים בימים הראשונים כעם חופשי. הם מתמודדים עם היכולת והצורך להשקיט את הנפש במצבי לחץ קיצוניים (להחריש), עם היכולת להסתפק במה שיש בלי מותרות, ועם היכולת להתנתק לגמרי יום אחד בשבוע מהמרוץ היום-יומי.
ביום-יום אנו נתקלים בלחץ ובמרוץ אחר הצרכים הפרטיים שלנו ובלקיטת עוד ועוד דברים. למרוץ הזה יש מחיר כבד, ולעיתים קרובות אף כבד מדיי. כמה מאיתנו סובלים מלחץ של הישגיות, כניסה לחובות מיותרים, ואף נעשים חולים במחלות העולם הראשון כגון לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן? כמה מאיתנו מחפשים מרגוע בעזרת שימוש בדברים חיצוניים כמו כדורים, סמים, אלכוהול ובזבוזים מיותרים?
לא צריכים ניסים גלויים כמו קריעת ים סוף או מן מהשמיים כדי להשתחרר מהמרוץ של החיים. נראה לי שבכניסת השבת אני ומשפחתי עוברים ניסים קטנים אך חשובים לא פחות. כל העול של העבודה השבועית הסיזיפית נשכח וכל הטרחה על הכנות הבית והאוכל לשבת יורדים מהכתפיים. הפלאפון וכל המדיה הדיגיטלית שאני וילדי נמשכים אליהם כדג לפיתיון נדמים ושקטים. ואני, ובני ביתי ועמי נהיים חופשיים לפחות ליממה אחת קדושה.
כותב המאמר: הרב ניר מנשה, מנהל ענף קשרי חוץ בבית המשפט העליון ומנהל האדמיניסטרטיבי של הארגון הבינלאומי לפיתוח שופטים
