משנה: בשבוע הקרוב ישובו לספסל הלימודים מיליוני תלמידים. מערכת החינוך אמורה להקנות להם ערכים והרגלי למידה, האם היא אכן עושה זאת זו כבר שאלה אחרת.
המסורת היהודית מדברת על ל"ו (36) צדיקים נסתרים שבזכותם העולם מתקיים.
פעם העולם היה הרבה יותר נסתר, וזאת כיון שלא הייתה תקשורת יעילה ומציצנית שתחשוף אותו, היום הכל גלוי ומפורסם ולכן מן הסתם עוד קשה הרבה יותר למצוא את אותם ל"ו נסתרים מופלאים. אך למה באמת 'נסתרים'? מה רע בתקשורת החיובית המראה בעלי הון מפרישים את הונם לטובת מטרות נאצלות?
בלב פרשתנו, פרשת 'כי תבוא', עומדת ההתנהגות הנסתרת, החיובית והשלילית. בטקס מופלא, המתואר בפרשה שבו שישה שבטים עלו על הר גריזים, שליד שכם, וששה עלו להר עיבל (גם הוא שם). הכהנים , הלויים וארון הברית היו למטה בין ההרים. הלווים פנו להר גריזים ובירכו (לפי פרשנים מסויימים) את כל האנשים העושים מעשים טובים בסתר. וכל העם ענה אמן. ואחר כך קללו את כל העושים מעשים רעים בסתר, הרחק מעיני הצבור, וגם על זה ענה כל העם אמן. מהו הדגש על הסתר, שבקיום או בהפרה של החוק? התורה כנראה רוצה למד אותנו ששום מערכת משפט לא תצליח לתקן את החברה מהיסוד.
חברה מתוקנת היא חברה בה התנהגות הישרה והטובה אינה נעשית על מנת לקבל פרס, איננה נעשית על מנת להתהדר. אלא היא חלק מדרך חיים מגובשת, עקבית, שאיננה תלויה בשום דבר זולת ברצון לבצע את המעשה, בגלל שהוא נכון, ישר וצודק.
חברה מתוקנת היא חברה בה האדם נמנע מלעשות עוול גם כשאף אחד לא רואה ומתבונן. אם לא, החברה משולה לבית עץ מפואר שהתולעים אוכלים אותו מבפנים. כל זה מחזיר אותנו לחינוך.
שנת הלימודים בפתח, ונשאלת השאלה האם בכוחה של מערכת החינוך לעקור תופעות שליליות מהשורש? התשובה היא לא. רק מערכת חינוך שתחרוט על דגלה את החינוך לערכים. שתקצה לכך שעות. שתלמידיה יחונכו להתנדבות בקהילה מגיל צעיר. רק מערכת חינוך שתחנך למעורבות חברתית, לדאגה לחלש כחלק מהיום יום. רק מערכת חינוך שתשקיע ברוח ובזהות יהודית שורשית, תגדל דור חדש שישרותו הפנימית, הרחוקה מעין רואה ואיננה תלויה בו, תוביל אותנו לחיים של חברה איתנה וברת קיום.
הנדבך השני הוא חינוך לעמל וחשיבה ולא רק לשינון. מאות אלפי הילדים שיחזרו בשבוע הבא לבתי-הספר חשופים להידבקות במגיפה המשתוללת בעוצמה רבה במערכת החינוך שלנו. לפי הסטטיסטיקה המעודכנת, אחד מכל שלושה או ארבעה מהם יוגדר כבעל "לקות למידה". צבא שלם של מאבחנות דידקטיות ושל מורות ל"הוראה מתקנת" ממתינות לנדבקים. אלה אולי ישפרו את ביצועיהם, אך הכותרת "לקוי למידה" תדבק בהם לכל חייהם.
להגדרה זו תהיה השפעה משמעותית מאוד על חייהם של אותם ילדים רכים. הם ילמדו לחיות בשלום עם הלקות, הם לא ידרשו מעצמם יותר מדי. כשייכשלו במבחן זה או אחר (מה שקורה לכל לומד "נורמלי"), כולם יהנהנו ויאמרו לעצמם ולילד: "מה אתם רוצים, הוא הרי לקוי למידה". אף אחד לא ידרוש מהילד (כמו שאנו דורשים מכל ילד) קצת פחות משחקי מחשב, קצת פחות חברים וקצת יותר השקעה בלימודים. האדם "לקוי הלמידה" ידרוש מעצמו פחות, יחוש – בצדק מבחינתו – ששערי העולם חסומים בחלקם בפניו, הוא הרי "לקוי". הדימוי העצמי שלו יהיה נמוך מאוד. האסרטיביות, הביטחון העצמי ייפגעו.
האם זה מוצדק? בהחלט לא. המחקר העדכני יודע לספר לנו, שיכולות החשיבה והלמידה שלנו אינן רק מולדות, אלא הן תוצר של למידה (או אי-למידה). במילים אחרות, יכולתנו לחשוב היא (גם) תוצר של זה שלמדנו לחשוב. אך האם אנו מלמדים בפועל את תלמידינו לחשוב – או שאנו מתמקדים בשינון, זכירה והבנה קונקרטית של הנלמד? הבה ונודה על האמת, איננו מלמדים את התלמידים לאסוף נתונים, להשוות בניהם, לשאול ולהסיק מסקנה, לשלוט על רמת הדיוק הנדרשת, להשתלט על משימה מרובת נתונים. אנו מטעינים אותם בידע ובודקים את התוצרים, אך לא מקנים להם תהליכי חשיבה ולמידה.
באותה מידה, שיטות הוראה לקויות יגרמו לפגיעה ביכולותיו של הילד. שנים סבלה מערכת החינוך בארץ משיטה לקויה להוראת קריאה (הגישה הגלובלית- הוליסטית). מי יודע כמה "לקויי למידה" היא הצמיחה. עד היום הוויכוח אודות שיטת הוראת המתמטיקה לא תם, ובינתיים אנו מייצרים "לקויי חשיבה חשבונית". יתרה מזו, המורה בן ימינו הינו חלש מאוד. הוא עצמו לא עובר תהליכי הכשרה מספקים על מנת להכיר את תהליכי החשיבה והלמידה של הנפשות הרכות שתחת אחריותו. המורה הנתקל בבעיה לימודית משמעותית חש חסר אונים, הוא זקוק לאבחון משום שהוא מספק לו את הכותרת המתאימה. כאילו הכותרת "דיסלקטי" יש בכוחה לקדם את הילד ולפתור את הבעיה. המורה זקוק למאבחן החיצוני, למורה המסייעת החיצונית – הוא עצמו נטול כוחות וידע.
על מערכת החינוך לחולל מהפכה ולהבין שתפקידה אינו מתמצה בהקניית ידע גרידא. בכוחה ובחובתה להקנות לתלמידים את התנאים ההכרחיים ללמידת ידע, שהם תהליכי החשיבה והלמידה הנדרשים. עליה להעמיק את הכשרת המורים ולהגדיר מחדש את תפקידם כמפתחי אינטליגנציה, ולא רק כמטעיני ידע. ובעיקר, על מערכת החינוך להגדיר מחדש את תוכנית הלימודים. אין בית -ספר שלא לומדים בו שפה (קריאה, הבנת הנקרא, כתיבה), אין בית-ספר שאין בו שעורי התעמלות (כאילו הילדים לא ישחקו כדורגל גם בלי המורה). לא ייתכן שיהיה בית-ספר שאין בו תוכנית לימודים שיטתית, שבה ילמדו הילדים לחשוב וללמוד.
הרב רפי פוירשטין הוא סגן יו"ר המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
