תרמו לצהר

על תנאי לנד

מאת אליעז כהן

 על האדישות הגרועה מאלימות והחורבן שלישי

 

המשורר חיים גורי אומר לי מזה כמה שנים, ש"היו לנו כבר בארץ הזאת, בשנות המדינה ועוד לפניה, ימים קשים מאלה, אבל לא היו ימים רעים כאלה". אם מתבוננים בלי יותר מדי פרספקטיבות רק על החודש האחרון, אפשר להבין מדוע הוא חושב כך. ימי אב-אוגוסט האחרון כמו נלקחו מפרשת-הקללות שבפרשתנו, פרשת "כי תבוא": "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה…בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה". האלימות הרצחנית הגואה, הזלזול בחיי-אדם ובכבוד האדם. זוועה מחד, ושממון, אדישות וקהות לב מאידך.

מה קרה לנו? מה הביא אותנו למצב בו החברה, או לכל-הפחות מתוך-שוליה, מכרסמת עצמה לדעת? תוך כדי תקתוק-המילים-הללו מבליחה בחדשות האינטרנטיות הודעה נוספת על "גופת אישה שנמצאה בדירה בתל-אביב". ושוב יום וקללתו המרובה משל חברו.

לפני שבועיים, קראנו בפרשת השבוע את פרשת עגלה ערופה. פרשיה זו (דברים , כ"א) מתארת נורמה שונה לחלוטין למציאות בה "נמצא חלל בשדה". לעומת האדישות המאפיינת אותנו כיום, התורה מצווה על עצירה מוחלטת של שטף-החיים בכל מקום שהיה בו רצח. החברה כולה, ובראש ובראשונה "זקני העיר ההיא"- קרי: אנשי הרוח, החינוך, המשפט וההנהגה, לוקחים כביכול אחריות אישית וקולקטיבית על הרצח שאירע בקרבתם.

אני באופן אישי גם חושב שיש לעטר בסימני שאלה ותמיהה  נוקבים את משפט-המחץ שבפי הזקנים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה? ועינינו לא ראו?!". אמנם יהיו שיאמרו לי כי בכך אני נוטל על עצמי אחריות מוגזמת, שהרי מה לנו ולסטיות החברתיות הנוראות הללו של אלימות ושל רצח, שהרי "אנחנו", הציבור הציוני-דתי, מכוון כל העת "לתקן עולם במלכות שדי", אז מה לנו ולכל זה?

על רקע שאלות כגון אלה, כמדומני שהגיע הזמן לגלות אומץ ואחריות ולומר את הדברים הבאים:

הציבור הציוני-דתי, על כל מעלותיו, הוא עדיין חלק מהחברה הישראלית. חברה זו הפכה בשלושת העשורים האחרונים מחברה סולידארית ושוויונית (באופן יחסי) לחברה מגזרית, שסועה ומקוטבת כמעט בכל פרמטר קיומי. הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה הישראלית מקבילים כיום לאלו של העולם השלישי, כשמרוץ הצריכה והחומרנות של העשירים מצביע על שאיפה להשתייך לחבר המדינות המפותחות. העבדות הוכשרה במחוזותינו באמצעות קשרי הון-שלטון כמו גם מציאות "עבדי-הקבלן" והעובדים הזרים. אליהם ניתן להוסיף את מרבית משתכרי "שכר המינימום", שכביכול "מוגנים" בחוק. כך בפועל אנו לוחצים ועושקים את הגר, היתום והאלמנה של זמננו. בעצם השתיקה שלנו לנוכח ה "שיטה", אנחנו שותפים, ולו סמויים, לכל המתחולל ובכלל זה לאלימות הציבורית והתקשורתית לגווניה, גם אם יש לכך, בעיני מי מאתנו, "הצדקה אידיאולוגית". (כמה פעמים שמעתם את הציטוט, המוצא-מהקשרו אך האפקטיבי, בשמו של הרב צבי-יהודה:"על ארץ-ישראל תהיה מלחמה!", כשהוא מבוא בהקשר לקונפליקט הפנים-ישראלי?)

בפרהסיה הציבורית שלנו שולטים כיום שלושת העבירות המרכזיות בעטיין , כך אנו מקובלים, חרב הבית בראשונה. דינמיקת "מלחמת איש באחיו" המתנהלת בין המגזרים ואף בתוכם, מעידה כי גם בגורם החורבן של בית שני אנו נגועים. אנו שקועים עמוק במלחמת הישרדות על מנעד הולך וקטן של אינטרסים, ולמרות שאנו מנסים לשכנע את עצמנו ללא-הרף על אהבת-ישראל שבוערת בנו, אנו כבר מזמן הפכנו ל"שונאי-חינם" מקצועיים.

אינני יכול לשכוח את סדרת השיעורים שהעביר לנו, תלמידי הישיבה הגבוהה "אור-עציון", מורנו הרב דרוקמן, תחת הכותרת "חורבן שלישי לא יהיה". הימים היו ימי אוסלו הרעים מאד, והרב נע מסיפור אחד למשנהו ומפליג לעשרות סימוכין מדברי מקרא ומדרש, ראשונים ואחרונים, שכולם מבטיחים "אשראי בלתי מוגבל". היינו זקוקים לאותה תחושת בטחון ושלווה שהדברים הביאו עמם באותם ימים מאיימים. היום אני מתחיל לחשוש, שמה בלי להתכוון, הם גם הולידו בנו אדישות. כאילו מישהו ממש תקע לידנו שאף-אחד לא יוציא אותנו מן המקום הזה.

היום ברור לי כי כל אותם עשרות מקורות חשובים שאותם הביא הרב, אינם מבטלים עיקרי תורה המדברים על חרון האף שאותו אנו מרגישים בחמש שנות הבצורת האחרונות. אנו מזכירים ומשננים דברים אלו פעמיים ביום- שחרית וערבית-  בפרשה השנייה של שמע, ובכל זאת לא זוכרים.

כל זה מעיד כימשהו מן ההיבריס הזה כבר חלחל כרעל בלתי-מורגש אל תוך-תוכי תודעתנו, ואם לא ננקה את המקום הזה, אם לא נבין כי אנחנו חיים כאן "על-תנאי", הרי שחלילה, לא נאריך ימים על האדמה הזו. (ואין צורך באויב חיצוני ש"יעשה את העבודה". החורבן עלול לבוא מתוכנו, בבחינת "בית חרוב"…)

אולי, אם נתחיל לצעוק את פרשת-הקללות בקריאת-התורה השבת, ולא נלחש אותן מחשש שמא נתעורר ונבין שסכנת-ההתפוררות מונחת לפתחנו, נוכל גם להיחלץ ממקום מסוכן זה, ובמילת-הלב נעמוד רועדים וחדשים בפני שנת התשע הבאה לקראתנו.

 

אליעז כהן הוא משורר ומראשי תנועת "מסע לחיים" – מסע התעוררות ותיקון לקדושת החיים בישראל.