פרשת השבוע פותחת בציווי שנצטוו ישראל עם כניסתם לארץ להעלות את הביכורים לבית המקדש ושם להודות לה' על כל הטוב אשר גמלם. מעמד הבאת הביכורים כולל בתוכו הודיה לריבונו של עולם לא רק על הפרי החדש, אלא גם על המהלך ההיסטורי הכולל של היווצרות עם ישראל, מימיו של יעקב אבינו ועד לאותו רגע ממש בו מובא הפרי אל לפני מזבח ה'. הכרת טובה זו היא חלק מהיחס העמוק בין ישראל לאביהם שבשמיים. פעמים שהקשר נוצר עקב מצוקה, בה פונה האדם לאלוקיו ומבקש ממנו כי יושיע אותו מצרתו. פעמים פורש האדם בפני אלוקיו את שמחתו, ומכתיר את הקב"ה על הטוב. כך או אחרת, איש ישראל איננו נותר כפוי טובה כלפי ריבונו של עולם, ואין הוא מיחס את ההצלחה לכישרונו כי אם למקור הברכות כולן.
מקרא הביכורים שאותו אומר האדם בעת הבאת הטנא למקדש מלמד על החשיבות המרובה של המבט ההיסטורי הכללי. התודעה ההיסטורית הוא נושא שתופס נפח משמעותי בהגות היהודית, אולם מעבר לכך לא פעם בכדי להודות ולשבח אנו נדרשים להגביה עוף אל מעל למציאות הרגעית. מצד האמת לא תמיד מסוגל החקלאי הקטן המגיע למקדש לומר תודה. לא תמיד העסקים מניבים תוצאות מקוות. השליטה שלנו מוגבלת, ולעיתים האכזבה היא כה גדולה עד כי לא ניתן להרים את העיניים. הצרות גוברות, ההפסדים הכספיים מרובים, העונה החקלאית לא הייתה מוצלחת, בעיות מדיניות ופוליטיות לרוב, רעב ובצורת ועוד ועוד. לכאורה באווירה שכזו קשה לפנות לריבונו של עולם, על אחת כמה וכמה להודות לו.
פרשת מקרא ביכורים מלמדת על הדרך להתעלות מעל נפתולי המציאות. כשהאדם תופס את מציאותו כחלק ממהלך כולל, כשהוא מביט על הדרך הארוכה שעבר, הוא מכניס הכל לפרופורציות הנכונות, ובכך מצליח להכיר טובה ולהסתכל במבט אופטימי וטוב על המציאות. בדיוק את הנקודה הזאת מבקשת התורה לתקן בין השאר באמצעות הבאת הביכורים. מצוות הביכורים מחייבת את האדם לעצור לרגע מכל העמל והאינטנסיביות, לעלות לירושלים ושם להצהיר כי הוא יודע מאין הוא בא. הוא רואה מולו את פרי אדמתו, עמל כפיו ומצהיר שהוא אינו שוכח את עברו ואת אבותיו. שם, אל מול המזבח, מתחדדת לה התובנה כי המציאות הפשוטה לא נוצרה סתם כך – יש מאין.
גם אנו זקוקים כיום למקרא ביכורים מעין זה שיאפשר לנו להתרומם מעל לקשיי השעה והמקום. ימים אלה של חודש אלול, בפתיחתה של שנה חדשה, מחייבים הסתכלות רחבה ועמוקה על כל שעבר עלינו. מי שחי בתודעה מתמדת של ימי הגלות הארוכים של גירוש ספרד והשואה, של מציאותנו כעלה נידף בגויים בהם לא מצאנו מנוח ושל התבוללותנו בין האומות, מביט בעין אחרת על המציאות. לא זו בלבד שהוא שואב עידוד מההשוואה האמיתית בין ימים קודמים לימים אלה. אלא שעל אף כל הקשיים הוא גם מסוגל להודות ולהלל על המציאות בה אנו שרויים שהיא טובה לעין ערוך מימים קודמים. אין פירוש הדבר כי מקרא הביכורים מתעלם מהקשיים והצרות. מקרא הביכורים מבקש להתרומם יחד עם כל אלה ליכולת לראות את הדברים מבעד לערפל. מבט בריא שכזה הוא המבט האמוני הראוי, והוא גם מעניק כוחות להמשיך בבניין ויצירה תוך האדרת הסולידאריות לכל אלה הנושאים על כתפיהם את עול העתיד. בפתחה של שנה נבוא נא גם אנחנו ונפנה אל ריבונו לריבונו של עולם, נבער את מעשרותינו ונביא אותם למקום הראוי ואגב כך נאמר ונבקש: "השקיפה ממעון קדשך מן השמיים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו".
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני צהר
