המכשול העיקרי שעמד בפני התאמתו של משה רבנו לתפקידו, עוד קודם למימוש המשימה עצמה, הייתה העובדה שהיה לו לכאורה חיסרון גדול ביכולת הדיבור. משה רבנו תיאר את הבעיה כבר בניסיון הראשון למנותו, בעודו מנסה להתחמק מהשליחות: "ויאמר משה אל ד': בי אדני, לא איש דברים אנוכי, גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות ד, י). אנו מבינים היום את טענתו היטב: היכולת לנהל משא ומתן נראית לנו תלויה גם בצורת הדיבור, באסתטיקה וברושם העקרוני שהמפגש עם הדמות יוצר. אדם שהוא כבד פה וכבד לשון נראה בעינינו כמי שאינו מתאים כלל לכך. גם בפרשה שלנו, אחרי שמשה כבר התחיל למלא את השליחות, הוא ניסה להעלות את הטיעון הזה מחדש: "ויאמר משה לפני ד': הן אני ערל שפתים, ואיך ישמע אלי פרעה?" (ו, ל).
כיצד אפשר להבין את העובדה שדווקא "כבד פה" או "ערל שפתיים" נבחר למשימה הגדולה הזו, הכוללת בין השאר משא ומתן פוליטי, הרי מצוקה בתחום היכולת הוורבלית ממש עלולה לפגוע במשימה הזו?
עולם הפרשנות מאפשר לקרוא את הדברים בכמה רבדים. אפשר לקרוא את זה כאילוץ: מכיוון שהוא היה המתאים ביותר מכל הבחינות האחרות של השליחות ואין מצבים מושלמים, אין לנו אלא להתפשר עם תנאים שאין אנו יכולים להשיג. שיקול זה מוכר היטב בעולם העסקי שבו צריך לעסוק בחוזקות ולא להתמקד בחולשות. אפשרות אחרת היא לראות את הבעיה הזו בפרופורציות אחרות ולהניח כי היא פחות חמורה, ולא זו בלבד, אלא שאפשר למצוא לה גם פתרון. ואכן, בפרשתנו מציג הקב"ה את המענה לבעיה שאותה העלה משה: "ויאמר ד' אל משה: ראה נתתיך אלוהים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה, ושילח את בני ישראל מארצו" (ז, א-ב). זו גם אחת הדרכים המקובלות להתמודד עם אתגרים כאלה: למצוא ממלא מקום או עוזר באותם תחומים שבהם המנהיג העיקרי חסר.
אולם ייתכן שהעובדה הזו אינה רק תקלה המביאה לחיפוש דרכי התמודדות עימה אלא שהיא בכלל מדיניות מכוונת. לעיתים דווקא העיסוק בצורת הפרזנטציה, באסתטיקה של ההופעה, ביכולת הדיבור וכדו' מחפות על בעיות קשות בתחום התוכן ובתחום המנהיגות. לעיתים דווקא כבדות הפה וערלות הלשון נושאות בחובן מסר מאוד עמוק כלפי השומעים. הם משתכנעים כי לא מציגים מצג שווא מולם אלא התוכן מדבר בעד עצמו ויש לו תדר מיוחד בפני עצמו. מהלך כזה יוצר דווקא אמינות גדולה יותר מפני שהוא מלמד על ביטחון עצמי רב שהדובר מביא עימו, וביטחון זה מחלחל גם לשומעים.
תנו לאמת לדבר. ככל שהיא תהיה צבועה פחות ומעוטרת פחות, ככל שהיא לא תיבנה על בסיס המצג אלא על עולם התוכן האמיתי, ככל שלא יפי הלשון ומשחקי המליצה יעמדו במוקד כי אם הכנות והיושרה, העוז והדבקות – כן ייטב. ייטב לעולם שבו לא הצורה תקבע את ההתייחסות כי אם התוכן, וייטב גם לאדם עצמו, שכן הוא לא יבנה את מעמדו ואת הצלחתו על הצטעצעות אלא על המרכיב היסודי שהוא מייצג בעולם. דווקא בזמננו, כשמתברר ההיקף העצום של ההשקעה בצורה ולא במהות, טוב לשמוע את הקריאה: כבד פה וערל לשון מייצגים את הדבר החשוב ביותר – את האמת.
כותב המאמר: הרב יובל שרלו,
חבר הנהלת צהר, ראש אגף אתיקה בצהר וראש ישיבת אורות שאול
