משנה: סמדר רות שמואל כואבת את עצם השאלה הקובעת כי יש מי שמותר לו ויש מי שאסור לו ללמוד תורה
כיצד להתמודד עם שאלה שאיני רוצה כי תמשיך להישאל? האם לענות עליה מהזווית הלכאורה חילונית-תלאביבית שבשמה פנו אלי (שהרי לשיטתי איני חילונית או דתיה)?
כיצד לכתוב מזווית אישית לא באופן מתריס? איך לשתף בתחושות ובשינויים שעוברים חיי עקב לימוד תורה "באופן חילוני" מבלי להרגיש צורך לשכנע שמותר לי, גם לי? איך אני נמנעת ממה שהפנמנו "כחילוניים", שצריך (כנראה) לבקש רשות בטרם געת וגשת במורשת למרות שהיא שלנו, של כולנו? איך מפסיקים ליפול למבוכות של "לא מעניין אותי מה הם חושבים"? איך מפסיקים להיאחז במילים כמו "יפה" או "יישר כוח" ובצורה עקיפה או ישירה לשמוע "את מותרת ללימוד תורה, תוירת כהלכה" (במשקל גויירת)?
ההקדמה הזו מביעה עד כמה קשה לי להתחיל ולענות על השאלה שבכותרת. אמנם קיבלתי על עצמי את המשימה להתייחס אליה, אולם אני חווה כלפיה יחסים. אני כועסת על עצם קיומה של השאלה ועל כך שיש אנשים הממשיכים לשאול אותה. מתרגזת שיש מישהו שמרגיש שיש לו זכות לקבוע האם מותר או אסור לי לעסוק בתורה שמחייה את נפשי ומעצימה את חיי, בתורת אבותיי ואימותיי.
לפני כחודש נזדמנתי לחנות "חברותא" הירושלמית. נועצתי במוכר והסברתי לו שאני מעוניינת במהדורות כיס של ליקוטי מוהר"ן, של חומש עם תפילות בנוסח ספרדי וכן במהדורה מסוימת של הזוהר. המוכר היה נעים סבר וגלגלנו שיחה מרתקת על לימוד טקסטים באופן נקי ללא פרשנויות. השיחה קלחה כשלפתע שאל המוכר לסיבה בגינה אני רוכשת חומש ספרדי דווקא (בחזותי החיצונית אני נראית אשכנזייה למדי) . הסברתי לו כי אבי ז"ל הוא אשכנזי יוצא רומניה, אולם אימי, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, היא ילידת מרוקו. המוכר, יליד רומניה בעצמו, שאל אותי "מאיפה ברומניה?" מ"פיטרא ניאמץ" הייתה התשובה. והוא בפנים רחומות ובקול רך ענה לי: "מפיטרא ניאמץ, אממממ, זה כמו וילנא, היתה שם קהילה של רבנים גדולים, קהילה שברחה מאוקריאנה".
התרגשתי נורא, התחלתי לבכות ולמוכר הסברתי שאת אבי לא הכרתי כי מת בינקותי. מידע מועט יש לי עליו, כשהמידע המרגש ביותר שקיבלתי אי פעם על עיר הולדתו ניתן לי כרגע. בכך פתר מוכר הספרים עבורי לא מעט חידות שאחת מהן היא המשיכה העצומה שלי ללימודי התורה מזה שנים. "מי יודע" הוסיף, "אולי אבות אבותייך היו מאותם הרבנים".
יצאתי מהחנות נרגשת, התקשרתי לאימי והיא מייד הבינה את הנוחם והמרגוע שהביאה לי התשובה של המוכר שהנהירה לי במשהו את הדיאלוג היומיומי שאני מנהלת עם התורה וערכיה. כעת אני מבינה שהמפתחות שלי לארון הספרים היהודי היו אצלי מאז ומתמיד, כמו ירשתים באמצעות הגנים הרוחניים, והנה קיבלתי אישוש לכך שחתם את שאלת המשיכה שלי לתורה.
ואמנם, יכולתי לסיים כאן את מכסת המילים שהוקצתה לי ולהסתפק "בזכות אבות" ובזה לכאורה תמו הטיעונים והדיונים שהרי כל אבות אבותינו היו דתייים שחיו חיי תורה "כהלכה".
אולם אינני מוכנה להסתפק בכך, שכן אינני בודדה בהלך רוח זה, ורבים מחברי המכונים "חילונים" חווים גם הם את אותה שקיקה מתרחבת ומתעצמת לגילויים שמזמנים לנו הלימודים בתורה.
משהו בי יודע שאנו סוג של מקבלי תורה מרצון, הנשקקים לה מבחינה הבנתית וחוויתית. היא מתרחשת כי זה משהו שאנו רוצים ובוחרים, כי משהו בנו יודע ומבקש את החכמה האינסופית – זו שמתגלמת דווקא בתורה ובחכמה היהודית.
דווקא משום כך מאוד כואבת הידיעה כי יש מי שממשיך להיות נשאל, נחקר ונחשד על האופן בו הוא מתעסק בתורה. מבחוץ אני וחברי עלולים להיראות או להיחשב כמי שמנהלים שיח אינטלקטואלי קר עם המקורות, שיח פילוסופי רציונלי או שיח חסר משום שהוא איננו משולב בקיום מצוות. אולם זו ראיה מוטעית. אפשר להציג גם ראייה שבה אותה קבוצה גדולה של אנשים הלומדים את התורה באופן עמוק שגם אני נמנית עליהם, לוגמים ממנה במשורה, חווים אותה ומטמיעים ממנה בדרכם.
אני נכאבת מהשאלה שבכותרת דווקא משום שאני חשה בברכה שקיימת בתקופה בה אני חיה ופועלת. תקופה מבורכת ומרתקת, המסמנת מפנה עמוק בחזרה לתורה ולעומקיה.
אף אחד מאיתנו לא יודע האם גם בעת הזו או במאוחרת ייכתב "תלמוד תל אביבי" או "תלמוד אשדודי". אך משהו בי מאמין שבתקופה זו ייכתבו הרבה "תוספות" לתלמוד.
אני סומכת על התורה. היא נשגבת מחד וארצית מאידך יותר מכל דבר אחר. היא אינסופית ומוכנה לכל מפגש עם קוראיה ויודעיה. היא נכתבה בלשון בני אדם והתרבות הפרשנית שלנו לימדה אותנו להמשיך ולחדש עם כלי הבטה ופרשנות אישיים בכל עת. מי שמפחד מהתהליכים ההווים המסכנים לשיטתו את התורה מפספס. התורה של היום נפגשת במבקשיה ומתפעמת. התורה שמחה על השותפות המתעצמת, כי היא זוכרת שניתנה לעם שכבר ראה ושמע את הקולות ולא יכל להם. היא יודעת כי עתה היא שוב ניתנת ושוב נקדשת – בקרב דתיים ובקרב חילוניים הבאים בשעריה והופכים כאבנים את מילותיה. גומעים ממנה כפי כלי השגתם ומטמיעים ממנה לחייהם.
סמדר רות שמואל הינה עמיתה לשעבר בביהמ"ד "קולות" בירושלים ושותפה בקבוצות לימוד שונות.
