משנה: הקביעה כי יש מי שראוי ויש מי שאינו ראוי לעסוק בתורה, היא מקוממת. כיצד בכלל ניתן לקבוע מי ראוי כשבפועל איננו יודעים דבר על מי שעומד מולנו? העיתונאי והסופר צביקה גילת מסביר ומספר את הסיפור האישי שלו עם התורה.
השבת אנו קוראים בבתי הכנסת את פרשת יתרו, פרשה שקריאתה מרגשת אותי כל פעם מחדש. היא מרגשת אותי לא משום שאני קורא אותה, אלא בעיקר משום שהיא קוראת אותי. התורה קוראת אותי בשני מובנים. אני נקרא ביד התורה במובן של להיות קריא. אין אפשרות להעמדת פנים והתחזות מול התורה. במובן השני אני נקרא על ידי התורה בצוו-קריאה האומר לי לחיות על פיה.
השאלה שהתבקשתי להתייחס אליה במאמר זה – "מי ראוי לעסוק בתורה", קשורה, כך אני מבין, בעיקר בהיבט זה. בשאלה כלולה הנחה שמקוממת אותי, לפיה יש מי שאינם ראויים לעסוק בתורה.
סיפור קטן ומדגים: לפני כמה שנים הזדמנתי לפגישת לימוד בקבוצה שכללה אנשים שאינם חובשי כיפה- כמוני, ועימם אנשים חובשי שטריימל. הגילויים החיצוניים הללו הם כקליפת השום בעיני, אולם אני מציין אותם בגלל תגובתו של אחד הנוכחים, שכאשר ראה אותי בשלב מסוים של המפגש פותח את הגמרא ומתחיל לקרוא בה, תמה בקול: "איך אתה מעז לקרוא מהספר הזה בלי כיפה?"
"הספר הזה" הוא מונח עוקצני שכווון אלי. אני מניח בלקסיקון הפרטי של הדובר הוא לא היה קורא לגמרא "הספר הזה". אמרתי לו כי אין לי בעיה לחבוש כיפה על ראשי אם הוא נפגע מכך שאדם גלוי ראש קורא ב'ספר הזה', אבל בקשתי גם לברר מה מציינת עבורו העובדה הזו שהוא נפגע מכך. האם יש כאן לדעתו חוסר כבוד? והרי בנקל גם הוא יכול לחוש את יראת הכבוד שאני רוחש ל'ספר הזה', לגיבוריו ולדברים שבתוכו. אז אולי היעדר כיפה על ראשי מציין עבורו היעדר מחוייבות להלכות ש'הספר הזה' דורש מעימי? ובהנחה שבזה העניין- כיצד הוא רואה מחוייבות? האם רק על פי הצהרה חיצונית גלויה (כיפה על הראש) או אולי מדובר בעניין דק יותר?
אירונית היתה העובדה שהנושא שעסקנו בו באותו המפגש היה אונאת דברים. הסיטואציה היוותה עובדה מרה שהוכיחה את אונאת הדברים שבחדר. אולם גם הונאת דברים עצמה היא חידוש של חז"ל, תולדת דרשנות נפלאה שאיננה כתובה במפורש בתורה…
קטונתי מלכתוב על התורה, אבל אני יכול לומר מה אני תופס במונח "לעסוק בה". מי שלוקח ברצינות את המונח "לעסוק בתורה", יודע כי לתורה אין דבר וחצי-דבר עם עסקנות. אין בה "עוסקים מורשים" והעיסוק בה איננו קרדום לחפור בו. כשאני רואה או שומע "בני תורה" שמתירים לעצמם לנפנף בקושאן שקבלו, כביכול, ממנה, ומצדיקים בו כל עוול שבידם ושאותו התורה אוסרת, זה מקומם אותי. בעיני הם מבזים לא רק אותם ואותי כמי ששייך לקהילתם ומחוייב ב"כל ישראל ערבים זה בזה", אלא גם את התורה עצמה.
על פני השטח, בראיה גסה, נדמה כי ישנה חלוקה דיכוטומית בין אלה שמקבלים, או מנסים לקבל עליהם, את מצוות התורה ה'מוסריות' אבל דוחים את קיום המצוות שבין אדם למקום. ומאידך את אלה שמקלים ראש בראשונות אבל מקפידים על שלוש תפילות ביום, אוכלים בכשרות למהדרין ומקפידים, כביכול , בהלכות שולחן ערוך כולם.
בפועל אלה ואלה טועים. כל המצוות שבתורה הן מצוות שבין אדם לא-להיו, גם אלו ה"מוסריות", ובכולן אנחנו נופלים. מי מאלה או אלה יכול לומר בכנות שהוא מקיים את מצוות התורה? כולם שומרים על נקיון ידיהם ולשונם? נמנעים בקפדנות מרכילות ולשון הרע על זולתם? יש מישהו מאיתנו, בהתנהלות הכלכלית המודרנית, שאינו נזקק להלוואה או מלווה בריבית, האסורים על פי התורה? אלו רק דוגמאות ספורות, אבל הן מצביעות על נטיה אנושית רווחת לשפוט את הזולת על פי ראיה שטחית של מעשיו.
אמנם רק א-להים יראה ללבב, אבל כל אחד יכול, לפחות אצלו, לנסות ולראות ללבבו שלו פנימה. לא לשכוח אגב כך כי "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ובעומק אף לשאול האם אני באמת יכול להיות במקומו?
כן, אני מכיר גם לא מעט אנשים חילונים העוסקים בתורה מתוך כעס וביקורת על "מי שערך את הספר הזה". בעיניהם הוא עתיק ופרימיטיבי ושמעתי את הדברים הללו לא פעם. אבל הכעס, ברוב המקרים, מציין גם יחס ואכפתיות. מי שמתמסרים ללימוד מגלים אט אט כי שום דבר בספר אינו מיותר, וברווחים שבין המילים יש די מקום אליו ניתן להכניס את נשמתם.
זה דורש התמסרות, לב פתוח שלא נחסם בדיעות קדומות או, להבדיל, בפירוש רש"י, ורצון לכרות מחדש ברית. "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזו כי אתנו אנחנו אלה פה כולנו חיים"- אומר משה (דברים ה', ג'). בברית הזו, לדעתי, אתה למד יום יום "מה ה' א-להיך דורש מעמך". אתה למד מה אתה יכול לקחת על עצמך, ומה עדיין אינך יכול לקיים במלאו. מה אתה מבין ובמה אתה נכשל. אתה לומד את זה מהחיים ואתה לומד את זה מהתורה. המפגש הזה, בין התורה לחיים, הוא לב העניין. מכאן שראוי לעסוק בתורה מי שמוכן להכנס שוב ושוב למפגש הזה.
צבי גילת הוא סופר ועיתונאי ומשמש כמנחה בביהמ"ד "קולות" בירושלים
