משנה: הרב בני פרל חושב כי ללימוד תורה של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות יש חשיבות מרובה כל עוד הגישה היא ללמוד מתוך רצון לדעת ולא רצון לשנות או ליצור רפורמות.
בכל יום שלישי בלילה, אני לומד גמרא עם דדי צוקר. דדי היה חבר כנסת בתנועת מר"ץ וכיום הוא יועץ ליזמים ופעיל זכויות אדם. הלימוד שלנו הפך להיות שיעור פתוח ללומדים רבים. רובם אינם שומרי מצוות.
את דדי הכרתי מזה זמן, הסקרנות, ואולי עוד דבר שאינו ברור, הביאו אותו לבקש ממני להיחשף לדף הגמרא, מכאן ועד השיעור השבועי הייתה הדרך קצרה. רבים ממשתתפי השיעור לא חבשו את ספסלי בית המדרש, יש שם אמנית חצוצרה, מסעדן ידוע, מנהלת מוסד אקדמי, חוקרת ספרות ועוד.
משהו חד חולף כאשר המילים בשפה הארמית נוטפות לחלל החדר, רעיון בן אלף ואלפיים מסתנן לתל אביב של שנות האלפיים. ומפורר.
לעיתים הוא מפורר חומות ודעות קדומות, לעיתים הוא מפורר הוויה תרבותית שהשתגרה עד סיאוב, לעיתים הוא מעלה אור חדש על פינות מנומנמות, לעיתים מחדד, לעיתים שולח הכשה ארסית, לעיתים, צובע בעין יפה וברכות, את הטירוף של המציאות.
אבל לפעמים הלימוד הזה מבקש ממני, ישיבע בוחער שכמותי, להתבונן שוב בנבכי הסוגיה ולגלות בה אור חדש. אור חדש שאולי רק בציון השסועה הוא יכול להאיר.
בהיותי בישיבה, לא פעם נעתקה נשימתי מגילוי חריף של ר' שמעון שקאפ או מהבנה חדשה ב"קצות". היו אלו ימים סוערים של יגיעה נוראית, שעות ארוכות שבסופן תשישות וערפל או קתרזיס של חילוק עדין המבאר לפתע את הכל. כך היה בעיני תמצית לימוד התורה, עד שאפילו לימודי ההלכה לבחינות הרבנות נראו בעיני בזבוז זמן איום.
בשיעורים של יום שלישי, הטעם החריף של לימוד העיון, מתחלף בטעמים אחרים, באור חדש. רבותי שבישיבה, מן הסתם לא היו שמחים שתלמידם משתמש באור הזה, אולי אפילו סונטים בי בארשת חמורה. (אולי מלבד מו"ר הרב שג"ר זצ"ל). יש בלימוד מסוג זה מין ניחותא, ימינו הם ימים שבהם השוורים הגדולים כבר נשחטו ומנקבת הלוויתן האימתנית, עשו סתם דג מלוח. מה שנותר הוא להתבונן שוב פעם בסוגיה ולראות אור חדש שהוא גם קצת אור חוזר.
לא תמיד הדברים הנשמעים מפי המשתתפים ערבים לאוזני. אבל יש הבלחות של רעננות, חן נמזג לתוך העיון, אולי כך למדו חכמים בבית המדרש?מתוך מעבה ה"חילוקים" וה"צווי דינים" עולה תורה המבקשת ממך לשאול בפשטות ובתמימות: מה רוצה הסוגיא באמת לומר? מה מסתתר מעבר לתער החד של הניתוח? מה יכולים אביי ורבא להיות בשאלות העומק של חיי?
סוג זה של לימוד ההולך ותופס מרחב, מוסיף נדבך למסורת רבת השנים של הלימוד. אינו דומה העיון של בעלי התוספות לביאור של הריטב"א ולא זה וזה כתורתם של אחרונים שגם אצלם, חלוקות השיטות מקצה לקצה. בפעם השנייה בתולדות מסורת הלימוד, סלקו את שומר הפתח והתווספו ספסלים רבים למי שאינו נמנה על ההגמוניה של בתי המדרש. יש שדורשים לגנאי, אפשר שהצדק עימם, אולם ראוי להם להקשיב לאור החוזר, לנימות הדקיקות של האהבה הבאה מהסוגיא אל הלומד ומהלומד אל הסוגיא, הנה לנו מציאות קטנה וחדשה. טרם נזדעף מחמת החידוש שלא שיערוהו אבותינו, כדאי שנקשיב להמיית נפשם של הבאים להציץ מהחרכים ולא נדרוש ונחקור בבאים, שלא ננעל דלת בפני הלווים ובפני מי שמלווים.
למקום שבו אנו מלמדים את השיעור השבועי קוראים "המקום", מעין מועדון תל אביבי. הקים אותו הרב אריאל דורפמן, מפונה גוש קטיף שהובא לתל אביב, במסגרת הגרעין של "ראש יהודי" ולאחר מכן המשיך דרכו בנפרד.
ביקשתי מאריאל לקיים את השיעור ב"המקום" משום שהוא נקי, נעים ומעוצב יפה. סיפורו של "המקום" הוא אחד הסיפורים של לימוד התורה החדש. המעיין בתוכניית השיעורים, מן הסתם ישתומם מההיצע המוזר של שיעורי התורה.
היצע זה בא ללמד על אהבת התורה של מי שנתרחק אבל גם של מי שמלמד. לא אהבת ניצוח יש כאן, גם לא מלחמתה של תורה. לאיש אין משנה סדורה הבאה להחזיר עכשיו ומייד את כל עם ישראל בתשובה שלמה, אין לו יומרות מניפולטיביות או חזון לישועת אינסטנט מהירה. למקום אני בא משום רצוני ללמד ותו לא. מרבית עיסוקי הוא בלימוד, כמיטב יכולתי אנסה להעתר למי שיבקש ללמוד.
הניקיון מהיומרה שלא לומר האובססיביות לעשות נפשות מאפשר לרבים להיחשף למה שהיה סתום להם.
פתיחת הצינורות הסתומים מביאה שפע חדש. כדאי לשים לב אליו.
ובכל זאת כמה אזהרות:
סוג כזה של לימוד עשוי לפול למלכודות של חוסר ידע, של רדידות וגם של סילוף. נקודת המבט שלי על דף הגמרא היא נקודת מבט של מחויבות מוחלטת. לא תמיד משתתפי השיעור מבינים גישה זו. אם נסיר את המצב הנפשי שבו הגמרא היא בית החיים של הלומד, אנו מוציאים את העיקר ונשארים עם מי אפסיים.
יש מסגרות לימוד רבות המשתפות דתיים וחילונים, רובן הן מסגרות שכל מה שמונח בהן הוא הרצון לדעת. חלקן הן בעלי אג'נדה מוגדרת של שינוי ורפורמה. יש להיזהר ממקומות מעין אלו. לימוד אמיתי הוא לימוד תמים המבקש את הטקסט עצמו ולא אידיאולוגיה המניחה מראש את המבוקש.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים, בר אילן, תל אביב
