משנה: הרב ברוך אפרתי מביא חמישה עקרונות המבדילים בין תורה לספרות "תורנית" מודרנית הנכתבת מתוך גישה שאינה מחוייבת למצוות ולהלכה.
האם התופעה הקיימת כיום, בה נכתבים ספרי פירוש לתנ"ך ולחז"ל בידי אנשים שאינם מאמינים בה ואינם מחוייבים למצוות, היא חיובית?
לכאורה- מדוע לא, שהרי למדנו מהרמב"ם כי 'כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל וכל מי שירצה יבוא ויטול', ואם תורה היא הפקר לכולם, הרי שכל אחד מישראל יכול ללמוד ולפרש אותה כאוות נפשו, ומי אנו שנאמר ליהודי שלא לחדש בתורה?
לפי תפיסה זו המגמה הקיימת כיום, שבה גם אדם שלא שנה ולא עמל בתורה ואולי אף אינו מקיים מצוותיה, כותב עליה ספרים ופירושים מודרניים כאוות נפשו, היא תופעה טובה וחשובה. לתפיסה זו ייתכן אף לומר כי זהו עיקר התורה בהיותה באה לידי ביטוי ברובד ההמוני אצל כל אחד בפירוש שלו.
אולם ברור לכל המכיר דברי חז"ל בעניין לימוד התורה, כי אין הדברים כך.
על אף הציטוטים דלעיל מה רמב"ם, ברור כי מגמה שבה חוקרים וכותבים פירושים לדברי חז"ל והמקרא מתוך גישה חילונית, היא תופעה שחלקה חיובי אך רובה שלילי. לא זו אף זו, לעניות דעתי הספרים הללו אף מאיימים על עצם המשך מסורת התורה שבידינו, ויש לסמן תופעה זו ולהיאבק בה, וזאת לפחות בשל חמשה עקרונות יסוד תורניים החסרים בספרי הפירושים החילוניים:
א.תורה איננה מידע. 'מדע' הוא 'מידע'. המשפט המדעי 'אחד ועוד אחד שווה שניים' – הוא משפט נכון בלי קשר לרמה הרוחנית של המורה והתלמיד הלומדים אותו. את התרגיל הזה למדו בגרמניה, באנגליה, במרוקו ובירושלים באותה צורה, כשדבר לא השתנה ממקום למקום, מלומד ללומד. אין קשר בין הלומד והמלמד לבין התרגיל הנלמד.
התורה, לעומת זאת, היא תרבות חיים המקפת את כל רבדי הלומד, ולפיכך היא מקבלת שינוי ואופי מיוחד ממי שנושאה, ממי שמכיל אותה בנשמתו, ממי שמלמד אותה וממי שלומד אותה. אדם בעל נטיה לרדידות ולחוסר אמונה בדבר ד' החי בנו, אדם שאינו חש מחוייב לקול ד' הדובר בו לקיים מצוות, אדם כזה משפיע על התורה שבו להיות מקולקלת ואסור ללמוד ממנו. 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא'. אם המעביר הינו נקי כפיים ובר לבב, ומחוייב לתורה ולעניינה, תורתו טהורה היא, ויישא ברכה מאת ד'. אולם אם גישתו ללימוד היא כמו למידע חיצוני, אזי תורתו היא ההפך מטהורה. תורה היא חיים וחיים מצריכים טהרה אישית, בעוד ש'מידע' הוא טכני וגשמי ואינו מצריך טהרה אישית. בלימוד התורה אנו מגיעים לחוויית הקודש היסודית, זו הכוללת את כל אישיות הלומד והופכת אותו לאדם אחר אשר רוח ד' בו. מהלך כזה של שינוי לא קיים בשום ספר מחקר או ספר חידושים חילוני לתורה. הללו נקראים ללא כל יחס נפשי בין הלומד לנלמד, אלא כמידע פילוסופי גרידא.
ב.עמל. תורה היא עמל, שכן רק בעמל היא נקנית, בעמל זוכים בה. כך קיבלנו מחז"ל ברוח קודשם. לכן 'תורות' חביבות ו'וורטים' חריפים אינם בגדר לימוד תורה אמיתי, ולכאורה ספק אם יש לברך עליהם ברכת התורה. תורה היא עיסוק, היא שקיעה וקביעות. אופיים של ספרי היהדות המודרניים הנכתבים בידי חילונים דומה לאופייה הכללי של התרבות המערבית: רדוד, מהיר, מהנה לרגע ונשכח בשני רגעים. תורה ללא עמל, ללא שינוי פנימי של הלומד בעקבות לימוד, איננה תורה אלא חכמה דלה וענייה.
ג.אשר בחר בנו. לימוד תורה הוא הוצאת נשמת ישראל אל הפועל. יסלחו לי הקוראים היקרים על המילים המעופפות, אך זו היא האמת הגדולה והשלימה. התורה היא כלי חמדה המסייעת בהוצאת האידיאלים האלוקיים הגנוזים בנו פנימה לאור. התורה אינה חיצונית לישראל, אלא היא נשמתם. לכן, לימוד תורה המגיע כעיסוק בדבר 'חיצוני', כ 'נרטיב תרבותי' ככל חלקי התרבות החיצוניים, הוא אינו בגדר לימוד תורה. לימוד תורה הוא הבטה פנימה לשורש נשמת האומה, למגמת חייה, לאן אנו הולכים ומניין באנו, לאמת שלנו. התורה מופיעה בלומד ומגלה לו סודות גדולים על עצמו. התורה היא בעצם לא חידוש אלא גילוי של הכמוס בנו. מי שאינו לומד כך, מי שניגש ללימוד מתוך הבטה חיצונית על התורה כחכמה נאה ולא כנשמה, לעולם לא יזכה לאורה, ולכן ספריו אינם תורה אלא יצירות תרבותיות ואמנותיות, לעיתים יפות ולעיתים פחות.
ד.תורה צריכה 'בית אב'. 'כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה'. תורה היא דבר ד' החי בקרבנו, הבא אלינו דרך הלימוד בבית המדרש דווקא. בית המדרש 'שהשכינה שרויה שם' כדברי רבנו חננאל. תורה נקנית על ידי המפגש הפרונטאלי עם הרב אשר מעביר לתלמידו-בנו את מכלול הירושה הרוחנית שירש מרבו, אשר ירש מרבו עד סיני. התורה היא הקישור שלנו לסיני, להיותנו בני נביאים המסוגלים לקבל את אור ד' בשכלנו. לכן תורה מחייבת מסורת. 'מורשה קהילת יעקב'. תורה שאינה מסורה אלא מומצאת אינה תורה, ואף מאיימת על התורה בהיותה חיקוי סטטי לדבר חי וקדוש הנמסר מאדם לאדם ולא מספר לאדם.
ה.ענווה. ללא ענווה אין תורה, כך למדנו מרבנו המהר"ל. הכוונה היא לענווה כלפי שמיא, לענווה כלפי חז"ל, כלפי גדולי ישראל וכלפי הדעה ההפוכה משלי. אחד המאפיינים של המחקר החילוני המקראי ושל ספרי החידושים החילוניים, הוא חוסר הענווה כלפי הגדולים מהם וכלפי הדעות ההפוכות. האמירה 'כל אנפין שווין' (שכולם אותו הדבר) יכולה להביא אדם לחלוק גם על הרמב"ם או לייחס לפירושו של רש"י השפעות סביבתיות, אולם האמת היא שהוא טועה ואמירותיו הם של גאווה ושחץ. כך כותב אדם הבטוח שכל האמת אצלו, שהוא סגנו של בורא העולם. תורה אמיתית היא ענווה נפשית. מוכנות לשקול שוב ושוב את דברי. ניסיון עקבי להבין את דברי הגדולים ממני. תורת גאים אינה תורה.
אך כמו בכל בריאה, גם מתופעה זו יש מה ללמוד: את החריצות, הבקיאות, היושר, הרהיטות, הגיוון והנכונות לצאת משבי הקונספציה. את כל הצדדים החיצוניים הללו, אשר הם חשובים מאד, עלינו כחובשי בית המדרש ללמוד מהספרות החילונית על התורה, כטבחות וכרוקחות נאות ואף ככלים יסודיים ללימוד.
איני רואה בעיה בקריאה רגילה בספרים חביבים המביעים דעות שונות על החיים, אדרבה, זה יפה ותרבותי. אך זו אינה תורה, ואין להכניס את הספרות הזו בגדר תורה או הקרוב לה.
על כן, אשרינו שזכינו לעמול על דבר ד' בבתי מדרשיות הנאמנים למסורת סיני, בענווה ובטהרה. תורה קונים בבית המדרש, ופילוסופיה אנושית קוגניטיבית קונים בחנויות הספרים- 'שני ספרים במחיר מבצע'.
הרב ברוך אפרתי הוא רב קהילת "זית רענן" באפרת
