"נער בן 13 ניסה לתלות את עצמו לאחר שתלמידים מכיתתו עשו עליו חרם". "נערה בת 16 שמה קץ לחייה אחרי שתמונות חושפניות שלה הופצו בבית הספר" (מן העיתונות)
ידיעות מן הסוג הזה, לצערנו, אינן נדירות היום. מגפת השיימינג והחרמות נהייתה נפוצה וקטלנית והיא גובה קורבנות. התסכול במגפה הזו הוא שלא צריך הרבה כדי למנוע אותה. כדור השלג שלה אומנם מתחיל להתגלגל בגלל נער או שניים, אבל הוא מצליח הודות לסביבה שלמה שנותרת אדישה ושותקת או שלרוב עושה לייק ומשתפת הלאה. לעיתים מספיק היה בילד אחד בבית ספר שיסרב לשתף פעולה ויעצור את הסחף. ילד שיגיד מילה שתגרום לאנשים להתעורר פתאום או שישתף אדם מבוגר במה שמתרחש והעניין יטופל לפני שייגבה מחיר בחיי אדם.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם דמות מעוררת השראה. התינוק שגדל כנסיך בבית פרעה נהיה נער, ויום אחד הוא יוצא מן הארמון ורואה מחזה נורא: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) – נוגש מצרי מכה באכזריות עבד אומלל. משה לא יכול נשאר אדיש לנוכח המכות הרצחניות – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) – הוא מתערב מיד ומציל את חייו של העבד האומלל מפני מכהו. התנ"ך משתמש בביטוי – "וירא כי אין איש" – מוזר מאוד. כיצד ייתכן שמלבדם לא היה שם אף אחד?! הרי בבניית הפירמידות עסקו עשרות אלפי עבדים. היו שם מנהלי עבודה רבים, אדריכלים ושוטרים. כיצד ייתכן שבאירוע המדובר לא היה עוד אדם מלבדם?!
כנראה כוונת התורה היא אחרת. בוודאי שהיו שם עוד אנשים רבים אלא שפירוש "אין איש" הוא שלא היה הם אפילו איש אחד שהיה מוכן לנקוף אצבע ולעשות משהו. רבים ראו היטב את מה שקורה, אבל הם המשיכו להסתכל ולא העלו בדעתם להתערב. אם אירוע כזה היה מתרחש במציאות ימינו מן הסתם היו רבים מן הנוכחים שולפים את הטלפונים הסלולריים שלהם, מצלמים, מתעדים, משתפים וגורפים לייקים, אך לא ברור מי מהם היה מוכן לסכן את עצמו ולזנק קדימה כדי להציל את העבד העברי.
התערבותו של משה רבנו לא נעצרת במקרה הזה אלא היא ממשיכה למוחרת כשהוא נחשף לריב נוסף, שהפעם מתרחש בין שני יהודים – "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג). על ההתערבות הזו נסיך מצרים משלם מחיר גבוה. מישהו מלשין למלך על התנהגותו והוא מאבד בין רגע את מעמדו והופך לנרדף ונאלץ להימלט על נפשו מארץ מולדתו.
מתברר שמשה אינו "לומד את הלקח" וגם כשהוא מגיע לארץ מדין, הוא ממשיך ומתערב לטובת נערות מקומיות הסובלות מהצקה – "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז).
התכונה הזו של משה השפיעה ללא ספק על הבחירה בו למנהיג שיוציא את ישראל ממצרים. אך היא גם מזמינה את כולנו למחשבה על העמדה שאנחנו בוחרים ב'סרט של חיינו'. בעולם שבו אנו מוקפים במסכים מכל עבר, העמדה הנפשית של 'צופה' או 'צלם' נפוצה מאוד. קל מאוד להישאר באזור הנוחות החמים והמרופד ולהשקיף משם בנחת על המתרחש בחוץ. הפעולה היחידה הנדרשת ממך היא ללחוץ על 'LIKE' או 'SHARE'.
משה מציג לפנינו מודל אחר לגמרי של התנהלות. לא להיות צלם אלא להיות שחקן! להאמין שבכל סיטואציה שאתה נמצא בה – יש לך תפקיד. לא רק כניצב סטטי או צלם חיצוני, אלא בתור שחקן פעיל ומשפיע. האם אנחנו נענה לאתגר?
כותב המאמר: הרב יוני לביא
מנהל מוקד "חברים מקשיבים" לנוער
מרצה בארגון "קהלים" ורב קהילת צעירי הדר גנים פתח תקווה
