אחת הדילמות המלוות אנשים העומדים בראש מערכת היא השאלה כמה אחריות לקחת על עצמם וכמה סמכויות להאציל על הכפופים להם. הנטייה הטבעית של האדם היא לסמוך רק על עצמו. אדם מכיר היטב את תכונותיו, כישרונותיו ויכולותיו, ומתוך היכרות זו הוא בונה את גבולות האחריות שבה הוא מסוגל לשאת. יחד עם זאת, לכל אדם יש מגבלות שאינן מאפשרות לו לעבוד ברצף ללא מנוחה, מבלי לפגוע ביכולת קבלת ההחלטות בצורה נכונה ומושכלת.
לריכוזיות היתר ישנו מאפיין נוסף והוא החשש שמא העברת סמכות ושיתוף יתפסו על ידי הכפופים כסימן של חולשה וכמאפיין של חוסר יכולת לנהל ולנווט. האם הדבר נכון ? האם האצלת סמכויות פרושה חולשה או שאולי להיפך פרושה דווקא עוצמה?
בפרשת השבוע שלנו עובר משה שינוי תודעתי ותפיסתי בנושא זה, וכל זאת בעקבות עצת יתרו- חותנו, שכבר אז במדבר השכיל לצייר ולאפיין את מודל הניהול המודרני. יתרו צופה במשה מן הצד ורואה את כובד הנטל. הוא מזהה מהר מאוד את הבעיה ומזהיר את משה:: " לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… נָבֹל תִּבֹּל". לא זו בלבד, אלא שיתרו גם מזהיר מפני התוצאות שעלולה להביא על העם קריסתו של משה: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ".
יתרו מאיר את עיניו ואת תשומת לבו של משה בצורך להאציל סמכויות ולפזר אותם ם בין אנשים מוכשרים שיכולים לעזור ולסייע לו בנשיאת הנטל, ומשה לא רק שמקבל את העצה, אלא אף מפנים במהירות ובאופן חיובי את הביקורת הבונה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר". ההפנמה של משה כה מוחלטת עד כי שעשרות שנים מאוחר יותר, באחד מהמקרים בהם עם ישראל שב ומתלונן כלפיו, משה נזכר בהערתו של יתרו והפעם מבין מעצמו כי מנהיג איננו יכול להנהיג את העם לבדו והוא מבקש סיוע שבא בדמותם של שבעים הזקנים: " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי. … לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. [במדבר יא]
אולם נותרה השאלה האם מנהיגותו של משה נפגעה כתוצאה משיתופם של אחרים בהנהגה? האם האצלת סמכויות באמת גורמת לזלזול מצד מהעם ודרגי הפיקוד? בהקשר הזה ראוי לקרוא את המדרש המתאר את האצלת הסמכות של משה לזקנים שמספר: " והם (הזקנים) כולם נתמלאו רוח הקדש, והם נתמלאו רוח הקדש מרוחו של משה ומשה לא חסר כלום כאדם המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" (מדרש רבה)
המדרש מגלה לנו כי אור המנהיגות, כמו אורו של הנר, לא רק שאיננו נפגם כהוא-זה מהאצלת סמכויות, אלא אדרבה מנהיגות שכזאת רק הולכת מתחזקת ומתחסנת . נמצאנו למדים כי שיעור הראשון בהיסטוריה לפיתוח תורות ייעוץ ארגוני, ניתן למעשה כבר אז במדבר, כשהמסר החיובי הנובע משיתוף והאצלת סמכויות מתבטאת גם בדבריו של יתרו. היכולת לסמוך על אחרים מביאה לתוצאות טובות יותר גם למנהיג וגם לעם ובמילותיו של יתרו: " וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם."
הרב חגי גרוס, מנהל תיכון "הצבי"- מקיף דתי נתיבות ומרבני 'צהר'
